המדרש מתאר היטב את תסכולם של האחים - המון אנשים, מכל העולם, באו למצרים לקנות אוכל. כולם עשו זאת בקלות - שלמו, קבלו אוכל וחזרו לארצם. רק האחים הסתבכו - חשדו בהם שהם מרגלים, נאסר אחד מאחיהם והגרוע מכל - רוצים לשעבד את אחיהם הקטן. יהודה מבטא את התחושות הקיימות בכל אחד ואחד מהאחים - למה זה קרה דווקא לנו? למה אנו שונים מכל העמים.
בתחילת פרשתנו, מתעצמים ביניהם יהודה ויוסף על גורלו של בנימין. המדרש, כאשר הוא מתייחס לויכוח זה, הוא כותב: "אמרו (השבטים): מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו - מה איכפת לנו?". (בראשית-רבה צ"ג, ב) אם השבטים מכנים את יהודה ויוסף בכינוי "מלכים" - ודאי שיש לשני השבטים הללו ייחוד מסויים על שאר השבטים. ועל זה באנו על הכתוב.
בפרשת ויגש פסוקים כה'-כז' מתואר כיצד האחים עולים ממצרים חזרה ליעקב אביהם ומבשרים לו על כך שיוסף חי אבל ליעקב לוקח זמן להאמין. "ויעלו ממצרים.. אל יעקב אביהם ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי... ויפג ליבו כי לא האמין להם וידברו אליו את דברי יוסף וירא את העגלות.. ותחי רוח יעקב".קשה לרשי מה גרם ליעקב פתאום להבין שאכן יוסף חי ודברי בניו אמת."סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה" (רשית כז), כלומר לדעת רשי, יוסף רצה לרמוז לאביו שהוא חי ולכן שלח עגלות שכשיראה אותן יבין שזה מתקשר ללימוד שלמדו יחד לפני מכירתו בעניין עגלה ערופה.אבל פרוש זה לא מתיישב בצורה חלקה, שהרי שליחת עגלות היא לא פעולה יחודית ולא מתבקש שתרמוז על משהו מעבר למעשה עצמו, יותר מזה, שליחת עגלות לא כל כך מזכירה את עניין עגלה ערופה, מילא אם היה שולח עגלה אחת ערופה או משהו פחות שגרתי משיירת עגלות.
אמנם, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אברהם חטא ויעקב חטא. לעומתם, ודאי שבני יעקב עסקו אף במעשים טובים. התורה, בהדגישה באופן חד-משמעי קו של זכויות אצל האבות והיפוכו אצל השבטים, באה ללמדנו את דרך בחירתם.
מסעו של יוסף מבית אביו ומעמק חברון לשכם ולדותן לראות את שלום אחיו מפגיש את הקורא עם שלושה מקומות חשובים באזור ההר, וכן עם משהו מחיי הרועים, שיירות הסוחרים וחיית השדה. הגיאוגרפיה ותמונות החיים שבעקבותיה הם לחם חוקם של שוחרי ה'ריאליה' המקראית, ובצדק עטו הללו על הסיפור בשמחה. אך המסע היה גם ראשיתו של תהליך היסטורי חשוב - גלות מצרים, והוא אף רצוף בבעיות מוסר כבדות משקל, ובשל כך הוא מעסיק מאד את חכמי המדרש הנוהגים לבחון אירועים בעיקר משתי נקודות מבט אלו - היסטורית ומוסרית. במאמר זה נעסוק מעט ביחס שבין שתי בחינות אלו - ה'ריאליסטית' והמדרשית - ובשאלה, האם קיימים ביניהן קשרים ונקודות מפגש או שמא הן דרכים מקבילות ללא כל נקודת מפגש.
בספר בראשית מופיעות רשימות תולדות שונות כדוגמת: תולדות אדם, תולדות נוח, תולדות שם, ישמעאל, יצחק ועשו. גם פרשתנו פותחת בתולדותיו של יעקב אבינו: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב ..." (בראשית ל"ז, א-ב). אולם, במקום לתאר את צאצאיו של יעקב כפי שנעשה בספרי התולדות הקודמים, מתארת התורה את סיפור מכירת יוסף והשלכותיו, ובנוסף, באמצע סיפור מכירת יוסף, מופיע פרק המתאר את נשואי יהודה ואת הולדת בניו של יהודה. רק בהמשך, בפרשת ויגש, מופיעה רשימת היחס של משפחת יעקב אבינו.
חז"ל השתמשו בביטוי ייחודי לגבי מיטתו של יעקב, ואמרו כי: "מטתו שלמה" (שה"ש רבה פרשה ד ד"ה "כלך יפה רעיתי"). מדוע זכה יעקב לביטוי זה? מהי עדיפותו על פני שאר האבות?
בלב פרשת וישלח עומדים שני עימותים דרמטיים שיעקב משתתף בהם, פעם אחת עם עשו (האיש והמלאך) ופעם אחת עם שכם (האיש והעיר). בשיעור זה, ברצוני להתייחס דווקא למאורע קצר המופיע לאחר שני המאורעות העיקריים, והוא חזרתו של יעקב לבית-אל. מאורע זה מתרחש "על הדרך", כשיעקב בדרכו משכם אל עבר אפרתה (בית לחם) (ל"ה, ט"ז), מגדל עדר (ל"ה, כ"א), ולבסוף "הביתה" אל חברון (פסוק כ"ז). יעקב בונה בבית-אל מזבח ומצבה, וזוכה להתגלות והבטחה מאת הקב"ה; אך אנחנו כבר רגילים כל כך לכך שהקב"ה מחדש את הבטחת הארץ לאבות, שאנו מדלגים על קטע זה מבלי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אני מציע שנעצור ונבלה מעט זמן בתחנה זו בצד הדרך.
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על פגישת יעקב עם רחל, וניתן לראות כיצד התורה מדגישה את הרגשות האנושיים העזים שהיו קיימים בין יעקב לאהובתו: "ויאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה... ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה." (בראשית כ"ט, יח-כ) תיאור זה של יעקב, שבאהבתו העזה את רחל נדמו לו שבע שנות עבודה ארוכות ומפרכות כימים אחדים, הינו אחד מתיאורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות בכלל. אלא, שהיופי הרומנטי הזה - תמיהה בצדו: האמנם הולמת עוצמתה של אהבה זו את אופיו של יעקב? האמנם היא מתאימה לצדקותו וליראתו של בחיר האבות, המתהלך בעולמות עליונים ומלאכי א-לוהים מתגלים אליו על כל צעד ושעל?
בפרשתנו נאמר במפורש שבית א-לוהים שייבנה יהיה בבית אל, שכן שם נגלה ה' ליעקב, שם שער השמים ויעקב יקיים את נדרו בבניית הבית שם. מסיבה זו, המדרש ורש"י ניסו בכוח לעקור את בית אל ממקומה המרכזי, ולהעביר את מרכז הכובד של פרשתנו לירושלים.
הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים מסביר שישנם שני סוגים של משלים נבואיים (מראות נבואה): בסוג הראשון של המשלים כל מילה שבאותו משל מורה על עניין מסוים. בסוג השני של המשלים כל המשל כולו מורה על ענין מסוים, במשל ישנם מילים רבות, שאין כל מילה מהן מוסיפה דבר באותו העניין של הנמשל, אלא נאמרו ליפות את המשל והסדרת הדברים בו או להוסיף בהסתרת העניין הנמשל.
בחיי האבות אנו מוצאים שלושה מודלים שונים של חיי משפחה. המודל הראשון הוא המודל של אברהם ושרה: הם יצאו ביחד לדרכם מחרן לארץ כנען, שניהם היו קשורים בדבר ה' וחז"ל אף הפליגו ואמרו ששרה הייתה גדולה מאברהם בנביאות. המודל השני הוא המודל של יצחק ורבקה: הם התחתנו בשידוכו של עבד-אברהם, ורק אחרי שנפגשו בארץ כנען ואחרי שיצחק הביא את רבקה לאוהל שרה אמו - נאמר עליו "ויאהבה". המודל השלישי הוא המודל של יעקב ורחל: הוא התאהב בה על הבאר, ומאותה שעה - אהבתו הייתה נתונה רק לה. לאה, בלהה וזלפה נכפו עליו. לכל אחד מהמודלים הללו יתרונות וחסרונות.
מדוע חז"ל טורחים למצוא לעשיו חטאים רבים כל כך? כמובן, אפשר לטעון שבעקבות בחירת יעקב להיות ממשיכם של יצחק ואברהם, והעובדה שבפסוקים לא מספיק ברורה הסיבה לכך, חז"ל ניסו ללמד קטגוריה על עשיו. אנו נלך בכיוון שונה.
קריאה אובייקטיבית בפרשת תולדות מעוררת שאלות קשות על התנהגותו של יעקב ושל רבקה אמו, דווקא – ובעיקר – בתחום האמת והיושר.
אמנם סיפור "מציאת הכלה ליצחק" חשוב, אך אין צורך בפירוט רב כל כך. אם כן, מדוע התורה כה מרחיבה בסיפור זה? מדוע הכתוב טורח לפרט כמעט כל מהלך בסיפור עבד אברהם, במשך אותן שעות ספורות בארם נהריים?
אליעזר מספר בפרשה על הדרישה היחידה שהייתה לאברהם בשביל הכלה המיועדת לבנו. לא עושר, לא יופי ואפילו לא מידות טובות. הדבר היחיד שהיה חשוב לאברהם הוא המשפחה. מכאן, כמו מסיפורים אחרים רבים, אנו למדים על ערך המשפחה ביהדות.
אחת הנקודות המרכזיות העומדות ביסוד הכפירה והאלילות היא ההנחה שברואי ארץ אינם יכולים להשתלב בחיים העליונים, השמימיים. אם ייתכן מגע כלשהוא בין שני העולמות, הרי זה רק בין הארץ לבין גילוייה הנמוכים ביותר של הכוחות העליונים. זו משמעותה של ההשתחוות לאבק הרגליים. אברהם מארח בביתו אנשים החשודים בעיניו כערביים המשתחווים לאבק רגליהם, המאמינים שלא ייתכן שילוב בין עליונים ותחתונים, ואברהם מוכיח להם שאין הדבר כך. אדם מסוגל לחיות חיים מעשיים - לשבת פתח האוהל, להכין שולחן ולערכו - ובד בבד לראות מראות נבואה.
שתי כפות המאזניים של עבודת האדם הן דרך ארץ, מידות, מעשים טובים ויחסו של האדם לחבירו - מצד אחד; אמונה, תורה, יראת שמים ויחסו של האדם לבוראו - מצד שני. מהו היחס בין שני אלו? איזה מהם עדיף מחבירו? התיתכן סתירה ביניהם? ואם כן, כיצד ניתן לגשר על פניה ?
אם כל אחד מאתנו היה מתבקש לציין שתי דמויות מופת בהיסטוריה היהודית כולה, סביר מאוד להניח שאברהם אבינו ומשה רבנו היו השניים הראשונים. נראה שמה שמייחד דווקא אותם כדמויות גדולות בקנה מידה היסטורי זו העובדה ששניהם מייצגים שני מסלולים בעבודת ה' – אברהם מייצג את האהבה ומשה את היראה.
ברית בין הבתרים פותחת בהודעת פורענות, על גלות של ארבע מאות שנה הכוללת גם עבדות ועינוי. חז"ל התחבטו בשאלה מה צורך בפורענות זו, וכדרכם במקומות רבים - כרכו את תשובתם בתורת הגמול, השכר והעונש.
בשביל לבקש רחמים על עם ישראל, לא מספיק להתחנן בפני הקב"ה – יש צורך באדם שיעמוד בפרץ, ייקח אחריות, ורק לאחר מכן יבקש רחמים.
פרשת נח עוסקת בעיקר במבול. העיסוק במבול דומיננטי כל כך בפרשה, שלעיתים קרובות לא נותר בנו כוח ורצון לעסוק בסופה של הפרשה. לידתו של אברהם תזכה במידה מסוימת של תשומת לב, לפחות כהקדמה לפרשת לך-לך, אך סיפור מגדל בבל נותר בדרך כלל שקוע בבוץ זיכרונותינו מכיתה ב'. בשיעור זה ננסה להציג מבט עדכני על סיפור
בשונה מהנחש הערום שהופעתו במציאות האלוקית היא זמנית בעיקר כדי לנסות את האדם ולבחון אותו, לצדיקים לעומתו יש מציאות וחיות אינסופיות מאחר והם יוצרים בעוה"ז את הלבושים שישמשו את נשמתם הנצחית בעוה"ב באמצעות התורה והמצוות שהם עוסקים בהן ושקועים בהן, בידיעה שזאת כל מהות חייהם הן בעוה"ז והן בעוה"ב.
כשברא ה' את האדם הוא ציווה עליו לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ אחד, עץ הדעת. לאחר מכן כשהיו האיש והאישה יחדיו- ציווה עליהם ה' לפרות ולרבות ולרדות בדגת הים , וכן נתן להם מתכון בריאות צמחוני של אכילת עשב ושאר מעדנות האדמה, אך אסר עליהם לאכול מן החי, אלא כמוהם גם החי יחיה על הצמחים. איסור זה פסק בפרשת נח, פרשה אחת בלבד אחרי מתן הציווי. מדוע?
ימי החול מ-א' ועד ו' מסמלים את הטבע והעולם החומרי והזמני הזה ולכן מתאים שיהיו בני הזוג אלו של אלו, ולעומת זאת השבת שהיא מעין עוה"ב היא מעל הטבע ולכן ראוי שגם בן זוגה יהיה מעל הטבע
כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו.
לאחר שהשטן נלחם עם יעקב אע"ה בדמות שרו של עשו, כדכתיב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), והצליח לפגוע לו בגיד הנשה, כדכתיב: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (שם לב, כז) הוא מיהר לשוב בחזרה לגנזי מרומים לפני עלות השחר
כל מי שקורא את פרק א' בבראשית מבחין שאדם פשוט לא יכול להבין משם כמעט שום דבר: מה זה "תוהו"? מה זה "בוהו"? מה זה "רוח א-לוהים"? אולם, דווקא משום כך, כשאנו קוראים פרק זה אנו צריכים להתרכז במה שאנו כן יכולים להבין, וניתן לציין שני מסרים מרכזיים העולים באופן ברור מהפסוק הראשון בתורה.
בשונה מעשו הרשע, יעקב אע"ה מייחס את כל אשר לו לאלוקים ובכך מעניק להם ערך עליון ונצחי
במה שונה המעשה של שמעון ולוי שהרגו את שכם בן חמור יחד עם כל בני עירו בתגובה לכך שאנס וטימא את דינה אחותם ובכך בייש ופגע בכבודה של הבת של גדול הדור ודרך זה גם בכבודם, מהמעשה של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהתורה משבחת ומציינת כי מעשהו השיב את חמתו של הקב"ה וגרם להמתקת הדין שעם ישראל התחייב בו?
חשבתי לומר בעה"י שכאשר יוסף הצדיק סיפר לאחיו את חלומו ממנו משתמע שימלוך עליהם, הם חשבו בתת מודע שלהם שמלך אמיתי הוא כזה שקודם כל מסוגל למשול ביצרו וללכת בדרך המל"ך (מח, לב, כבד), היינו להשליט את המח (נשמה, חכמה, בינה ודעת) על הלב (דיבור, נפש ורוח) ואת שניהם על הכבד (תאוות, דחפים ויצרים), ולצורך
עקב אבינו אינו נוהג חלילה בדרך של 'איפה ואיפה' בין האחים, שאת האחדים מוכיח קשות ואת השאר מברך, אלא כל כוונתו בדברי התוכחה המופנים לשלושת האחים הגדולים, הם בכדי להועיל להם בזה.
בפרשתנו, אנו קוראים על רצונו של יעקב, בטרם פטירתו מן העולם, לחשוף בפני בניו את הצפוי להם באחרית הימים. יוזמה זו מעוררת עניין מעצם העובדה שהיא יוזמה חדשה שלא ראינו כמוה עד כה. במהלך הספר היינו עדים ל'העברת השרביט' מאברהם ליצחק וממנו ליעקב. אולם, באף אחת מהזדמנויות אלו לא ראה האב צורך להזדקק לקורות בניו באחרית הימים. על מנת להבליט את השוני, נבקש לעמוד על הזדמנויות אלו בחיי אבותיו.
למה זכה יהודה דוקא שהעם הישראלי בכללותו קרוי על שמו, ולא משנה אם אותו איש ישראלי הוא משבט ראובן שמעון וכן הלאה?
עלילת סיפור יחסי יוסף ואחיו נקלעת למפנה מפתיע, עם התגלותו של יוסף לאחיו. דווקא כשהיה נראה שיוסף מבקש גט כריתות לעולמים מאחיו תוך שהוא מצליח לשים את ידו על בנימין, הוא חושף את זהותו, והכל בא על מקומו בשלום. דווקא בשל המפנה המפתיע, מתעוררת מאליה השאלה: מה ראה יוסף דווקא כעת לבצע תפנית חדה זו?
יוסף הצדיק היה מוכן לסבול קשות רק כדי לא לחטוא ולא לצער את הקב"ה בשום צורה שהיא וגם לא להתרחק ממנו יתברך ולו במעט בכל מחיר, אפילו אם צריך לשבת עבור זה לא פחות מ-12 שנים בצינוק כאדם חף מפשע, שהרי כל עבירה יוצרת קליפה נוספת בין הנברא לבורא ב"ה שמרחיקה ביניהם
הצעתו של ראובן מעלה תמיהה, שהיטיב לבטא אותה רש"י: "לא קבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!"
כל מקרה רע או טוב הוא נקבע בדעת האנשים על פי הסתכלות קצרת רואי של בשר ודם, לראות את התמונה בשלימותה לא שייך, רק ממקום גבוה
"ירושלים בירת ישראל" הכריזו השבוע, כותרות החדשות. בוקר טוב עולם.. שלום אנחנו כאן, אמנם חדשים.. לא, לא מאתמול, רק שבעים שנה, ואף אל פי כן חשוב לנו לקבל הכרה על המציאות שלנו בעשרות השנים האחרונות. קולות עלו מימין ומשמאל.. מדוע זה רלוונטי ההכרזה הזו? את המציאות בשטח היא לא תשנה, ירושלים בלתי ניתנת לערעור, עם או בלי שגרירות. ולא עומדות על הפרק לא חלוקה ולא התנתקות.. אז בשביל מה? למי זה יעזור, ולמה זה נצרך?
במעגלי החיים השונים אנו נתקלים בפערים שונים. פערים היוצרים סכסוכים במסגרות שונות מזוגיות, משפחתיות, וקהלתיות, ועד וויכוחים פוליטים, לאומיים, ותרבותיים. ושילובים שונים ומשונים של ויכוחים ממערכות שונות. ויכוח הדת והשבת שצף ועלה בפוליטקה הישאלית בעקבות עבודות הרכבת. ארגוני שמאל קיצוניים החודרים לויכוח הלאומי. ומשפחות שמתפרקות בעקבות פערים זוגיים. כיצד אנו צריכים לגשת כדי לישב סכסוך? מהו הכלי היעיל ביותר להנמיך את הלהבות ולקרב את הלבבות?