יעקב אבינו לא מת
על כל אחד מן האנשים שנמנות תולדותיהם אנחנו יכולים לומר "מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". למה דרשה זאת נאמרה דווקא על יעקב?
על כל אחד מן האנשים שנמנות תולדותיהם אנחנו יכולים לומר "מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". למה דרשה זאת נאמרה דווקא על יעקב?
עקב מסביר לבניו שקברי האבות מבטאים את המשך השושלת של עם ישראל ואת מסורת האבות. כאשר אדם נקבר עם אבותיו, הוא מתחבר לאותה שרשרת ארוכה שמעבירה את המסורת מדור לדור.
מנהג ישראל, שהאבות מברכים את בניהם בערב שבת בברכת יעקב למנשה ולאפרים, בני יוסף. אולם, פרשתנו מלאה בברכות שחלקן נראות מרשימות ומלאות יותר מאותה ברכה; במה נתייחדה ברכה זו ונבחרה להשתמר לדורות במסורת ישראל?
בפרשתנו, אנו קוראים על רצונו של יעקב, בטרם פטירתו מן העולם, לחשוף בפני בניו את הצפוי להם באחרית הימים. יוזמה זו מעוררת עניין מעצם העובדה שהיא יוזמה חדשה שלא ראינו כמוה עד כה. במהלך הספר היינו עדים ל'העברת השרביט' מאברהם ליצחק וממנו ליעקב. אולם, באף אחת מהזדמנויות אלו לא ראה האב צורך להזדקק לקורות בניו באחרית הימים. על מנת להבליט את השוני, נבקש לעמוד על הזדמנויות אלו בחיי אבותיו.
הגמ' תענית ו: אומרת שיעקב אבינו לא מת ונשאלת השאלה הרי בפרשתנו כתוב במפורש שיעקב אבינו נפטר, ושחנטו אותו, ושהספידו אותו, ושבניו קברו אותו ומה הפשט? כמו"כ ישנה גמ' נוספת שאינה מובנת, (נדרים סד:) אדם שאין לו ילדים חשוב כמת, סומא חשוב כמת, רשע חשוב כמת, עני חשוב כמת ומה הפשט בדברים אלו הרי רואים אנו בחוש שכל הנ"ל חיים וקיימים, אלא שיש להם קשיים, אך מכאן ועד חשובים כמתים לא מובן?
כאשר יעקב יורד למצרים, מטרידה אותו שאלה חשובה: מה יהיה גורלם של שני בניו של יוסף? יוסף אמנם מתאחד עם משפחתו הישנה, אך איחוד מלא הוא בלתי-אפשרי. יוסף נשוי לאישה מצרית - אסנת בת פוטיפרע כהן און, ושני ילדיו גדלו בארמון מצרי. כיצד שני בנים אלו יכולים להיחשב עם שבטי ישראל? כל מטרת ירידתו של יעקב למצרים הייתה איחוד המשפחה, אך אם בני יוסף לא ייכנסו למשפחת יעקב - מה התועלת שבירידתו למצרים?
"עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים"- בפסוק זה רמוזה הגאולה ממצרים