ראש השנה אין רק פעם בשנה
איך ייתכן 'ראש שנה' שלא בראש חודש?
איך ייתכן 'ראש שנה' שלא בראש חודש?
בכל פעם שהמציאות שלנו צריכה זעזוע – השופר נמצא שם.
גם בקיום התורה בחיי המעשה על האדם לבסס את מעשיו על עקרונות יסוד.
ממשיכיו של עמלק הם ממשיכי דרכו, תלמידיו – המפרים כל מוסכמה בינלאומית, כאמנת ז'נבה, במאבקם בעמים אחרים. לעם כזה, שמפר את כל כללי המוסר היסודיים, שעליהם מושתת העולם ומערכת היחסים הבינלאומית – אין זכות קיום.
יש שתי הנהגות של הקב"ה – הנהגת הכתב, והנהגת הבעל־פה. ניסי הכתב הם ניסים שפרצו את חוקי הטבע הרגילים: מכות מצרים, מלחמת יריחו ועוד. בנס פורים נחלקו אם ניתן להיכתב או שלא, כי הוא נמצא בתפר זה שבין הכתב לבעל-פה.
ברשימה קצרה זו אנסה להציג נקודת מבט ערכית על בחירת חז"ל בחודש תשרי כבעל מעמד מיוחד כראשית המחזור השנתי היהודי.
ייתכן שההבדל בין אופיים של שני המועדים - סוכות ופסח - גורם גם להבדל בהפטרותיהם.
הקב"ה ברא את האדם. הוא מאמין בו והאדם מאמין בקב"ה. אנו מקוים לה' ומנסים לדבוק בו.
שיאו של ראש השנה הוא תקיעת השופר - תקיעה שכל כולה אינו אלא קול הבוקע מתוך השופר, שלכאורה אינו מביא עמו מסר חד וברור לשומעיו. מה מהותה של תקיעה זו ומדוע דווקא בה אנו פותחים את השנה החדשה?
סַפְּרִי לָנוּ תְּפִלַּת מוּסָף, מָה כ"כ מְיֻחָד בָּךְ?
במבט על, אנו מתבוננים על התשע ברכות איך מתנוסס לו העמוד המרכזי ומתגלה באופן נפלא ומאיר בזה על היום כולו הוא ברכת הזכרונות ואף מוזכר בתפילה פעמים רבות כי יום תרועה הוא יום הזכרון.
אמרו חז"ל במסכת תענית: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". מדוע לא נכתב הפסוק בלשון עתיד - 'כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה'? הלא המתאבל כעת אינו רואה בשמחתה של ירושלים, שאם היה רואה בשמחתה - לא היה מתאבל?! העיד הרב מימון זצ"ל, שסיפר לו אביו את דברי המלבי"ם על גמרא זו:
י"ז בתמוז קורא לנו מתוך ההסטוריה היהודית, לא רק כיום אבל, אלא גם כיום של תשובה.
מדוע היה צריך להתעלל בפרעה ובמצרים?
מדוע איננו נדרשים לברך על אכילת מצה לאחר ערב פסח?
למה בכלל צריך לעשות זכר לשעבוד? הרי החג הוא על הגאולה, ובשאר החגים לא עושים זכר לצער שקדם.
המשמעות של "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם." קשורה לאותו קיום שברירי ומתמיד, ובתוך כל אותם קשיים ורגעי "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ" יש "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ".
אם אמנם חנוכה נקבע עקב אותו נס, מדוע אין לו זכר בספרי המכבים, בברייתא העוסקת בחנוכה, או בתפילות הקשורות לחנוכה?
כיצד הערבה יכולה לסמל מצד אחד את האנשים הריקים שבעם ומצד שני את מנהיגיו?
במסכת ברכות דף נז - תוך כדי הדיון בפשרם של חלומות מסוימים הגמרא דנה במשמעות ראיית הדס בחלום.
"כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ומצנפת בד יצנוף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא ט"ז, ד)."ומה תלמוד לומר 'בד' 'בד' ארבעה פעמים? למעט ארבעה כלים שנאמר בהם 'לפני ה''" (ספרא אחרי-מות א', ה-ט). מדרש ההלכה דורש מכך שהמילה "בד" מופיעה ארבע פעמים בפסוק, שהכהן הגדול אינו משתמש ביום הכיפורים בארבעה מתוך שמונת בגדיו:
אולי אנו רגילים לתפיסה מצומצמת ושגויה של מושג התשובה, וכדי שתשובתנו תישא פרי - עלינו לסגל לעצמנו תפיסה רחבה יותר וכללית יותר של מושג זה.
אמנם האדם הוא עבד ה' ובטל לפניו, אבל בגלל זה ה' דואג לו ומגן עליו – הוא נהפך ל"חייל" של ה', הפועל בשליחותו.
מזמור כ"ד שבתהילים ("לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה") נאמר מדי שבוע לפחות ארבע פעמים. בימים הנוראים מזמור זה נאמר פעם נוספת בתפילת ערבית של ראש השנה ושל יום הכיפורים, ומנהגי התפילה מייחדים לו מקום חשוב: הוא נאמר בעמידה, כאשר ארון הקודש פתוח, והוא נקרא פסוק בפסוק ע"י שליח הציבור והקהל.
עקדת יצחק היא סמל לכך שהאדם צריך לקחת את כל רגשותיו, ואפילו את הרגשות הבסיסיים והברורים ביותר, ולבטל אותם מפני רצונו של הקב"ה.
לפי הרי"מ, בני ישראל התייחסו לעבדות כמציאות טבעית, ולכן הם לא נאנחו. רק לאחר מות מלך מצרים בני ישראל החלו להבין את העוול שבעבדות והחלו להיאנח. אנחת בני ישראל, אם כן, הייתה נקודת הראשית של תהליך הגאולה.
במובן מסוים, חונן הרב עמיטל ביכולת לא רק לקיים את יום הכיפורים בעשור לחודש השביעי, אלא גם ליצור, כמעט יש מאין, ימי כיפורים אחרים.
המגילה כתובה בצורת סאטירה, המגילה היא מסכה. כחה של סאטירה הוא בכך שהיא רומזת לדברים אך אינה אומרת במפורש את המסרים שלה.
הלילה ומחר, מציינים את ז' באדר, שזהו יום הולדתו וגם יום הסתלקותו של משה רבינו. כתוב ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". כמו כן, ידוע מאמר חז"ל שבחודש אדר "מזלם של ישראל גובר", ולכן מי שיש לו דין עם נוכרי כדאי מאד שידחה אותו לחודש אדר וכו'. אז אם תבואו ותשאלו אדם ברחוב מה כל כך מיוחד
כשמקהילים קהילה רצוי ליפתוח בזמנים טובים - שבת, וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את אשר ציוה ה', מיהו חכם לב, מי שעושה את מה שציוה ה'. בשבת הקרובה יחול יומא דהילולא של ה"תפארת שלמה מראדומסק זי"ע: כל ליל שבת בתפילת ערבית כמו ביום כיפור בזמן כניסת החג שהכל נמחל בין אדם למקום: כתוב בתפארת שלמה בפרשת
השנה מקבילה ליממה. יש תקופת חורף - לילה, וקיץ - יום. ניסן - תחילת הבוקר, יציאת מצרים - בוקרו של ישראל. פורים לפיכך הוא עלות השחר, ואם כן חצות ליל זה אזור חנוכה וטבת. בחז"ל מופיע שבחצות ליל היתה נושבת רוח צפונית שמעירה את דוד המלך לעבודת בוראו. דווקא מתוך החושך הגדול מתעוררת מלכות ישראל, ומתגלה מלכות ה' בעולם.
אין מעבר חד מפסגה של שמחה והתעלות לתהום של קדרות ואפרוריות. יש שלב ביניים המכין את האדם לקראת התקופה החדשה.
לא כל אחד יכול להשתתף באופן פעיל בשמחת בית השואבה. בשמחת תורה, לעומת זאת, משתתפים ושמחים הכול - מפני שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה.
אחת התורות הסתומות של ר' נחמן נוגעת לחג הסוכות. בשיעורנו ננסה, לחדור דרך חידותיה של תורה זו, ולפענח במשהו, את התנועה שר' נחמן מבקש לבאר במצות הסוכה.
הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?
לפעמים אנו משוכנעים שהמילים הקדושות עצמן יכולות לבקוע את הרקיעים. אבל אולי צריך להשאיר מקום דווקא למילים הפשוטות או לזעקה מעומק הלב שאין לה מילים.
פעם אחר פעם מציג ר' אליעזר עמדהשלפיה יש להם תקומה: לדור המדבר יש חלק לעולם הבא, עדת קרח עתידה לעלות מן השאול ועשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם. לדעתו, לא ייתכן מצב שבמסגרתו אין הזדמנות שנייה לתקן.
על הבנת אופיו האמיתי של ראש השנה, וההבדל שבינו לבין יום הכיפורים.
בחשבון הנפש שאנו עורכים, אנו מגלים שבחלק נכבד מהדברים שקיבלנו על עצמנו להשתפר - לא השתפרנו, ואנו מצויים ביחס אליהם בדיוק באותו מקום שבו היינו בחודש אלול דאשתקד.אם כך מדוע לחזור בתשובה?
יש כאן אירוע עצום והיסטורי שמוביל עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. חזרה בתשובה של העם היושב בציון – שהוא חלק משמעותי מכלל ישראל – לא מתוך צרה, לא מיראת העונש, אלא מאהבה; מתוך הכרה בתורת ה' והרצון לקיימה.