ברכה שהיא ציווי
"ויברך... את נח... ויאמר להם...", הלשון המורכבת בפסוק זה מעוררת את השאלה האם לפנינו, בפסוק זה, ובכלל הפרשיה, ברכה או אמירה-ציווי?
"ויברך... את נח... ויאמר להם...", הלשון המורכבת בפסוק זה מעוררת את השאלה האם לפנינו, בפסוק זה, ובכלל הפרשיה, ברכה או אמירה-ציווי?
על מנת שהבריאה תהיה טובה מאד צריך האדם לדעת ולרצות לנצל את ה-"צלם אלוקים" שלו, שיכוון את הממד החומרי והבהמי לעשייה ברוכה.
כאשר אדם עושה מעשה עבירה, אך מסתבר למפרע שהוא לא עבר עבירה, החשבון איתו הוא חשבון של שמיים ולא חשבון של באי העולם הזה.
ספר בראשית מספר את סיפוריהם של יחידים, בעוד ספר שמות עובר לספר את סיפורה של האומה. השאלה הטבעית שעולה היא מתי קורה המעבר של עם ישראל מיחידים לאומה.
כמו במרבית סיפורי האבות, היראה של יעקב מתבטאת הן בציר המשפחתי והן בציר הלאומי.
על פי הגמרא ירידת מצרים הייתה עונש לבני ישראל, ואילו בפרשת ברית בין הבתרים נשמע כי הירידה למצרים היא חלק מובנה מתהליך בניית העם וכולה מחשבה א-לוהית. האם עונש יש כאן, תהליך מתוכנן או שמא דבר שנתגלגל מאליו?
הקב"ה נותן לאדם הראשון משימה והיא 'לעובדה לשומרה' דהיינו קח את המציאות המופלאה שלפניך ושכלל אותה יותר ויותר, ומאידך חל עליך איסור לקלקל ולהפסיד את המציאות.
נבקש להעמיק עוד קצת ביסוד האמוני הזה ולהבין מה משמעות האמירה הפשוטה הזו – בעזרת ה'.
מדוע יוסף נהיה נזיר, ומה משמעותה של הנזירות הזאת?
כאורה, צדיק שעושה טוב אמור לזכות לשלווה ונחת בעולם הזה, כדי שהוא יוכל להשקיע את זמנו ומרצו בלימוד תורה ועבודת ה'. מדוע לא להניח לצדיקים לשבת בשלווה?!
קריעת בגדים ביוזמת האדם בהיותו לבוש בהם, הוא מעשה דרמתי שמצביע על אירוע רב משמעות שמתרחש כעת וזה משפיע במיידי על התוצאה הדרמתית הזו.
יעקב היה חזק, הוא הרים לבד את האבן מפי הבאר כשרועי צאן רבים לא יכלו לעשות זאת. אך כאן, במלחמה נבואית, זה לא מספיק: מאבק נבואי מצריך 'ריכוז נבואי' שבעתיים.
בנוהג שבעולם, ההתייחסות בעולם הרוח לממון היא שולית ומתייחסת אליו כאמצעי בלבד, ולא כמטרה בעלת חשיבות עצמאית – אך כאן המדרש מגדיל ואומר שממונם של צדיקים חביב עליהם אפילו יותר מגופם. והדברים, כמובן, צריכים עיון גדול.
מה מסתתר בעיר הזו שכל כך קריטי לחיי יעקב, בעלמא הדין ובעלמא דאתי?
הגמרא בברכות אומרת שתפילות כנגד אבות תקנום. נעמוד על התפילות הללו של האבות ועל המשמעות שלהן.
העובדה שהעקרות פוקדת את אימהותינו היא די מפתיעה, שכן היינו מצפים שהקדוש ברוך הוא דווקא ייתן שכר להולכים בדרכו ויפקוד אותם בזרע. מדרש בראשית רבה בפרשת לך לך מביא כמה הסברים לעקרות האימהות. ננסה להעמיק באחד מן ההסברים הללו ולעמוד מתוכו על חלק מדרכי הנהגת ה' את עולמו.
איך קרה שמביתו של יצחק אבינו, אבי האומה וגם אב שחינך וגידל את יעקב אבינו, יצא ילד מושחת ורשע כמו עשו?
ננסה לתהות על קנקנה של הברכה – מדוע מייחסים לה חשיבות כה גדולה? כיצד היא עובדת? שאלה זו העסיקה את רבותינו הראשונים, ונעסוק בה בעקבות האברבנאל.
ננסה לעיין בתפילתו של אליעזר עבד אברהם וללמוד מתוכם כמה עניינים הנוגעים לתפילותינו אנו.
בניגוד לבכי המבטא את רגשות הצער הספונטניים, ההספד הוא קולו של השכל הצונן. משכך, במצב רגיל, בתחילה האבל בוכה באופן ספונטני, ואחר כך מתעשת ומספיד את המת. מדוע אברהם שינה מסדר זה? מדוע אברהם היה צריך לבוא כדי לספוד לשרה ולבכותה?
הגבול בין פגיעה מותרת במסגרת מלחמת אומות לבין פגיעה אסורה ומסוכנת במסגרת התנהלות מול יחידים הוא דק מאוד.
פרשתנו מגיעה מיד לאחר מצוות ברית המילה וחותמת בניסיון העקידה. בשיעורנו היום ננסה, מתוך שני אירועים אלו המהווים את מסגרת הפרשה, לעמוד על דמותו של אברהם אבינו, המשויכת למידת החסד. נעמוד גם על העקרונות הרוחניים שניתן ללמוד מאברהם אבינו, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'.
כדי להיות אב המון גוים בהובלתם לעבודת ה', צריך אברהם דווקא להיבדל ולהתרכז קודם כל בזרעו, עם ישראל, להוביל אותו בדרך ה' בארץ ה'.
ננסה ללקט מהפרשה ומהמדרשים כמה עצות ותובנות על מהותו ומשמעותו של הניסיון בעבודת ה' – על מנת שיהיה הדבר לסיוע לנו לעמוד, בעזרת ה', בנסיונות המתרגשים עלינו.
לעומת דמויות אחרות בתנ"ך, כדוגמת משה ודוד, אופיו של נח נשאר בגדר תעלומה. התורה לא מרחיבה אודות תולדותיו של נח, ומשאירה מרחב רב לדמיון בנושא אישיותו ואופיו – ואכן, מרכיבים רבים באישיותו של נח נדרשו ע"י מחז"ל לשבח, ואותם מרכיבים נדרשו גם לגנאי.
מה היה חסר בעולם הקודם? כיצד התיקון שנח ובניו עושים בתיבה מועיל בשביל להשיב את העולם על כנו?
מה ייחודו של אנוש, אשר על שמו אנו קוראים לחברה שבה אנו חיים 'אנושות'?
הקדוש ברוך הוא, כמובן, אינו חסר דבר ולא נזקק או צריך לדבר – בוודאי שלא מברואיו – ואם כן עולה השאלה והתמיהה: מה המטרה לשמה הקדוש ברוך הוא יצר את העולם?
האמת והשלום הם שני ערכים המתנגשים תדיר. ערך האמת אינו מתייחס רק לחובה לומר היגדים נכונים. האמת היא הצדק המוחלט, השלם, הטוטאלי; השלום היא היכולת להחליק, לעשות פשרות, לעגל פינות.
לכל אורך פרשת ויחי מרחף מעל ראשי המשפחה ענן הגלות והשעבוד. ישנה תחושת משבר חמורה, וחשש ממה שהעתיד צופה להם. מה יבטיח כי העם ישרוד את השעבוד הקשה, ויזכה לחזור לארץ ישראל המובטחת ולעמוד ביעדים שלו כעם ה'?
כיצד המשפחה נשארה בשלמותה? מדוע אהבתו היתירה של יעקב ליוסף והיחס המיוחד אליו לא יצרה פירוק, כפי שהתרחש במשפחות הקודמות של האבות? השוואה בין התנהלותו של יצחק להתנהלות יעקב לפני מותו, עשויה לשפוך אור על הדברים.
גם שבעת ימי המשתה וגם שבעת ימי האבלות מושרשים בנוהג עתיק שהיה קיים כבר בתקופת האבות.
מה היה מיוחד באותן עגלות, שגרמו לתפנית חדה באמון שנתן יעקב לבנים?
איך האחים לא חברו אחד ועוד אחד ועוד אחד והגיעו למסקנה המתבקשת שהמושל שמתנהג אליהם כל כך מוזר, שהוא בבירור אינו מצרי, אינו אלא אחיהם בעל החלומות, שאותו מכרו לעבד מצרימה?
האם המשנה למלך לא יכול לפרנס את משפחתו גם בארץ כנען הסמוכה? האם אין הוא יכול לבוא ולבקר כאוות נפשו את אביו גם אם זה יישאר לגור בארצו?
בעוד שהמוטיב המרכזי בהדלקת הנרות הוא הבית הרי, שיש רובד נוסף בהדלקה, שקשור ליציאה מהבית.
יעקב הוא בהחלט איננו הראשון שמעלה קרבנות לקב"ה, וכבר קדמו לו נח, אברהם ויצחק. אמנם, הרמב"ן על הפסוק שציטטנו עומד על כך שיעקב הוא הראשון שזובח זבחים.
כל מציאות מורכבת דורשת מאיתנו להתבונן, לנסות להבין מה רצון ה' מאיתנו בעולם. בסיפורם של יוסף ואחיו אנחנו רואים מספר מקרים כאלה, בהם לאותם מעשים הוצעו כמה פרשנויות שונות.
מהו סודה של משפחת יעקב. כיצד, בניגוד למשפחות הקודמות, היא הצליחה למרות המשברים לשמור על לכידות? כיצד התגברה המשפחה על הקנאה והשנאה, שהציפו אותה בתחילת דרכה?
כולם עסוקים במעשים אנושיים רגילים אבל במקביל מתרקם מהלך אלוקי גדול שעין אנושית אינה יכולה לצפתו ולהבינו.