החורף סוף סוף הגיע, גשם, קור, הימים קצרים והולכים, והלילות מתארכים.. אי שם בשעות אחר הצהרים המוקדמות, מושבנו מחשיך, ולעיתים מחשיך מידי.. איש איש מתכבל בביתו, בכורסתו.. ושוקע בתרדמת חורף נעימה.. מדוע לילות החורף ארוכים כל כך? אדם בוגר, בחיי שגרה תקינים, לא יכול לישון ארבע עשרה שעות בכל לילה. איזה צורך יש להחשיך ולהשבית את העולם, בשעה כל כך מוקדמת? בעולם ללא חשמל, ותאורה, מה אפשר לעשות עם כל כך הרבה שעות חושך?
לאחר שראה המלאך שנאבק עם יעקב אבינו שאינו יכול לגבור עליו "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז) ופירש"י את דברי המלאך: "וצריך אני לומר שירה ביום". ונשאלת השאלה אם אותו מלאך מיהר כ"כ לומר שירה לבורא עולם מדוע זה בא להילחם עם יעקב אבינו דוקא באותה עת ולא בזמן אחר?
ישנם שני פירושים שונים שמתארים את שהתרחש במפגש הטעון בין יעקב ועשו ככתוב בפסוק: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד) ולכאורה סותרים זה את זה. לפי הפירוש הראשון נכמרו רחמיו של עשו כלפי אחיו, וזה גרם לו לחבק ולנשק את יעקב לאחר שלא נפגשו שנים רבות חרף כל השנאה העצומה שבערה בו כלפיו, ולעומת זאת לפי הפירוש השני עשו ניגש ליעקב מתוך כונה אכזרית לנשוך אותו בצוארו, כפי שדורשים חז"ל אל תקרי "וישקהו" אלא "וישכהו" כנלמד מהמסורת לכתוב נקודה מעל לכל אחת מאותיות המילה בספר התורה, אלא שאז עשה אלוקים נס כשהקשה את צוארו של יעקב והפכו לשיש וע"י כך נשברו שיניו של עשו. חשבתי בעה"י להעלות סברה שמחברת בין שני הפירושים בזהירות רבה.
בקש להראות כי במהלך העלילה, שאמורה להיות תלויה בלעדית במעשי אנוש, מסמן המקרא כי ה' עוקב אחר המתרחש במטרה להבטיח את סיומה במימוש הבטחתו.
במספר הזדמנויות בחיינו, מזדמן לנו להציג את עצמנו. בדרך כלל, מדובר בשעה שאנו באים במגע ראשוני עם אנשים שטרם הכירו אותנו. אנו עורכים עימם 'הכרות', שנועדה לסלול את הדרך לפיתוח היחסים בעתיד. אופי המידע ותוכנו הנמסר במקרים אלו בדרך כלל קצר. דווקא בשל כך, עליו להיות קולע לאופי הקשר אותו אנו מבקשים לפתח עם הדמות שמולנו.
וכי נתאר לעצמנו על אדם שיעז לומר על מרנא הח"ח שרכושו היה חביב עליו יותר מגופו ודאי נסתכל עליו במבט עקום, ובכלל אם היה לו לח"ח כסף, זה עוד דבר.. יתירה מכך, חז"ל תולים את הסיבה שצדיק מחבב את ממונו מגופו, משום שאין הוא גוזל. וכאן מתעצמת לה השאלה, וכי בשביל 'שלא לגזול' מוכרח להיות דווקא אדם צדיק. לא מספיק להיות יהודי פשוט וישר דרך? ושמא אף גוי האוחז באתיקה ומוסר מרחיק הוא את ידיו מן הגזילה?! ושוב, צריכים אנו לדעת מדוע צדיקים בדווקא ממונם חביב עליהם מגופם שלא בדומה לשאר בני תמותה שאף הם מרחיקים את ידם מן הגזל?
עם סיום הסיפור, נוצר הרושם שאין כאן אלא עוד התפרצות של ריב משפחתי, המשקף את היחסים המתוחים של יעקב ולבן ששררו ביניהם כל התקופה מתחת לפני השטח. בשורות הבאות, ננסה לפתח זווית חדשה על מוקד המתח ביניהם.
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח). הפסוק מלמד אותנו בעה"י דבר מענין. רמת האהבה שהיתה ליצחק ורבקה כלפי בנם יעקב היתה פחות או יותר שווה וכך היה גם באהבתם כלפי עשו, שנאמר: "אשתו כגופו" (יבמות סב:), שהרי חייב לומר שבדרגתם הגבוהה קליטת המציאות שלהם היתה מיושרת לאמת
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח). מ"ציד" מתקבלת בהיפוך אותיות האות "צדי" שמסמלת את הצדיק, ואפילו מפסוק זה ניתן ללמוד שעשו לא היה צדיק בפנימיותו אלא רק מהפה אל החוץ. עשו היה "צדי(ק)" רק בפיו אך לא בתוכו ובלבו. הוא אמנם התחזה לצדיק וניסה אף לעשות רושם של חסיד שמדקדק במצוות
אנו חושבים שמי שניתן לו שפע בלי גבול, הוא הצדיק והישר. ומי שלעיתים ניתן לו, ולעיתים פחות, הוא ירוד בדרגתו ולכן לא זוכה לשפע תמידי. אך מבאר רש"י שלא כן הדבר, אלא: "ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין, לא יקרא עליך תגר – אבל הנכרי מחוסר אמנה, בין ראוי לו, בין שאינו ראוי, תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר" דוקא הנתינה המוגבלת, הנתינה מתוך דין מדוקדק, מנת דם הנותנת חיים, אך גם אוספת אותם. חלקי גוף הנלקחים, אך נותנים חיים בחסרונם, יכולים להמסר לבעל אמונה שמצדיק עליו את הדין.
למרות שמדובר בשלושה מקרים שונים - שבהם נלקחו האמהות אל המלך - ניתן לקשר בין כל שני צמדי חוליות בשורת האירועים הלזו. הסיפור הראשון והשני אירעו לאברהם, ובהתאם לכך מקיימים איזשהו יחס ביניהם, שנבקש לעמוד עליו. הסיפור השני והשלישי אירעו בגרר, ובעקבות כך ניתן להניח שאף הם מתייחסים זה לזה. ממבט זה, הסיפור האמצעי הוא החוליה המקשרת בין כל הסיפורים, והוא אכן זה המפורט ביותר מביניהם.
מחשבות על חינוך ילדים בעקבות הפרשה
כמידי שנה, שוב אנו חוזרים לסיפורים המוכרים של חומש בראשית. חוזרים אל הדמויות המוכרות לנו מסיפורי הגן, בית הספר, ישיבה.. נח, אברהם, אליעזר, רבקה, יוסף, ועוד.. כולם מרותקים לסיפורים, לתחושות, לרגשות.. אך עם יד על הלב, מה הפער בין הבנת הסיפור שלנו, להבנה של ילדינו המספרים את פרשת השבוע, סביב שולחן השבת? האם התקדמנו בהבנת סיפורי התנ"ך?
"אחד המפתחות לעבודת האלוקים הוא הדגש על המעשה שנעשה מבחירה, ולא על הייחוס, שאדם אינו יכול להשפיע עליו. "משפחה טובה" אינה מספיקה, "משפחה רעה" היא לא תירוץ. כל אחד מאתנו נמדד לפי מעשיו, ולא לפי ייחוסו או מעמדו המשפחתי." (הרב חיים נבון)
דווקא בגלל שעצם הקנייה נעשתה ממניעים נקודתיים שנצרכו לשעה, הכתוב רוצה לשוות נופך נצחי עצמאי למעשה זה.
מביא לנו הרב שמחה כהן שליט"א מדברי חז"ל, כאשר התורה מספרת לנו על דמויות: על אברהם, על יצחק ועל יעקב ועל משה ועל אהרון, ולעומתם על פרעה, על קורח, על בלק ועל בלעם, אלה הם דמויות שהיו. אבל המטרה שאנחנו צריכים לבצע ולהפנים, כשאנחנו לומדים מהם בתורה, זה להבין שיש לנו נתונים, כוחות טבע, מידות ותכונות בדומה לאברהם, בדומה ליצחק, בדומה ליעקב, וגם לצערינו בדומה לפרעה, לבלעם ולקורח ולבלק...
מה היה חטאם של דור המבול? מה המכנה המשותף של חטא העריות והגזל, בהם היו שטופים? מדוע היה צורך למחות את כל היקום כולו? להעניש את החי, ואפילו את הדומם?
האם אנו יודעים מהו חינוך? מילה שאין לה אך ורע בשפות אחרות. מדוע המילה הזו משמשת גם לחנוכת הבית, איך אפשר לחנך דבר דומם, שאין לו שום תהליך של הפנמה ולמידה?
כולם רואים את הראיה השטחית, הבסיסית. כל אחד מאיתנו אילו היה נוכח שם, היה רואה כאברהם שלושה מלאכים הנדמים כערביים. אך הראיה הראשונה במעלה, היא דוקא המבט השני, הראיה שטמונה בה הבנה, הסתכלות עמוקה יותר על המציאות, במאמץ לנסות להבין מה מסתתר מאחרי התמונה.
מעיון ראשוני נראה כי טענתו של אברהם לוקה בכשל לוגי מובהק. הוא אמנם מתקומם ביחס לכך שהכוונה היא להמית את הצדיקים בעוון הרשעים, אך מכאן הוא מגיע למסקנה הפוכה בתכלית. הוא מבקש ש-ה' ישא לעוון כל יושבי המקום למען הצדיקים אשר בקרבו. ה' היה יכול להשיב לו כי הוא מוכן לחוס על הצדיקים בעוד הרשעים ישאו בעונשם, אך להפתעתנו הוא מקבל את העיקרון העומד בבסיס דברי אברהם. ה' מאשר שלו ימצא מספר הצדיקים אותו נקב אברהם, הרי שיחוס לכל המקום בעבורם. השופט כל הארץ יכשל בתעלול דמגוגי כה פשוט?
והלא אברהם האמין בא-ל אחד, הוא זכה לכינויו "העברי" בשל היותו בעבר אחד של העולם, בעוד כל העולם שבוי בקסמי עבודת אלילים. כיצד, אם כן, ניתן לייחס לאברהם אצטגנינות בליבו? כיצד חלילה ניתן לומר כי מראות הכוכבים הם שהכתיבו את התנהלותו?
כיצד נבחר אברהם להיות השלב הראשון בשרשרת שממנה נשתלשל עם ישראל? על השיטות השונות של ריה"ל והרמב"ם.
אם כוונתו של אברהם בהצעתו אכן הייתה זהה לזו של לוט? האם ביקש לשלח את לוט מעליו לעולם?
הקב"ה תמיד עושה את הדבר הנכון גם כשהוא עושה איפה ואיפה
על מעלת האשה והבדלה מהאיש
עליית הכהן מלוה את כל בריאת העולם בפרשת "בראשית" מהיום הראשון עד יום השבת בו שבת אלוקים מכל מלאכתו. בלא מעט פרשות יש כמה עולים בכל עניין או סיפור שהתורה מוסרת לנו וניסיתי לחשוב מה ניתן ללמוד מכאן...
עלילת 'מגדל בבל' היא אחת מתעלומות המקרא. יוזמת המין האנושי נראית כתמימה למדי, עד כדי כך שהקורא מתקשה להבין מה רע ראה הבורא ביוזמה זו עד שנחלץ לחסימתה...
בתחילת הספר מורה נבוכים מצטט הרמב"ם קושיה בשם "איש חכם": "הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה... אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים..." (מורה נבוכים חלק א', ב') הרמב"ם כמובן הציע בהמשך תירוץ לקושיה. אנו נבקש לדלות מהמקרא עצמו תשובה לתמיהה, העולה מפשט הכתובים.
כדי שאדם יוכל להיכנס לתהליך אמיתי של תשובה עליו לחוות בראשונה טעם זה של מבוכה. בנקודה זו מתחיל הוא לחוש כמה טיפש היה כשחטא. ה"ערב" משקף את "הרהור התשובה", את הכרתו של אדם כי חטא. עדיין ארוכה הדרך לפניו עד שישלים את תהליך התשובה, אך בהרהור התשובה טמונים זרעי התשובה. הרהור תשובה מתחיל בכך שהאדם מכיר בחטאו ומתוודה עליו.
על יצירתו של תלמיד מצטיין: הפסיכולוגיה מאחורי מפגש יעקב ועשיו.
כל מחנך באשר הוא, בפרט מחנכי גיל העשרה, נערים תוססים ומלאי מרץ נעורים, יכולים לזהות בקלות את הבתים מהם הגיעו הנערים. כאשר הבית חם ויציב וההורים מעניקים הרבה חום ואהבה לילדיהם, מקדישים להם תשומת לב ומתעניינים בתכיפות בשלומם הגשמי והרוחני, הדבר משפיע באופן ישיר על הצאצאים. כשילד או נער אוכל ארוחת צהרים מזינה וטובה, כשהוריו מפקחים על אורח חייו בנעימות רבה ומקדישים לו, בסבלנות ואכפתיות, זמן, הרי נפשו יציבה ובריאה ומכאן ניתן להפיח בלבבו אהבת תורה ויראת שמים.
הגמ' תענית ו: אומרת שיעקב אבינו לא מת ונשאלת השאלה הרי בפרשתנו כתוב במפורש שיעקב אבינו נפטר, ושחנטו אותו, ושהספידו אותו, ושבניו קברו אותו ומה הפשט? כמו"כ ישנה גמ' נוספת שאינה מובנת, (נדרים סד:) אדם שאין לו ילדים חשוב כמת, סומא חשוב כמת, רשע חשוב כמת, עני חשוב כמת ומה הפשט בדברים אלו הרי רואים אנו בחוש שכל הנ"ל חיים וקיימים, אלא שיש להם קשיים, אך מכאן ועד חשובים כמתים לא מובן?
כולנו חיים בקבוצות שונות, מעגלים קטנים כמשפחה, או חברים לעבודה. ומעגלים רחבים יותר כקהילה, עיר גדולה, וכאומה. לכל אחד יש את אפיו שלו, והדינמקיה הקבוצתית. כיצד נכון ליצור את השילוב הזה? איזה משקל אנו צריכים לתת לפרט בתוך הכלל?
כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, הוא הופך את הסדר שלהם. כזכור, במעמד דומה לזה, של הפיכת סדר בין בכור לצעיר, כבר היה יעקב אל מול יצחק אביו. יעקב הרי כבר שילם על כך מחיר כבד כאשר נאלץ לברוח, וגם רבקה אולצה להפרד ממנו לעולם. מדוע חזר יעקב על אותה טעות?
לכל אדם יש סתירות באופיו, לכולם יש רחמנות ואכזריות, שנאה ואהבה, בושה ונועזות, ועוד ועוד. מדוע זה כך?
פרשת ויגש היא מן הדרמטיות ביותר בתורה, במיוחד בחלקה הראשון. נאומו הנרגש של יהודה, התגלותו של יוסף לאחיו והמפגש שבין יעקב ליוסף בנו האהוב לא מותירים עין יבשה. אולם, בעיצומה של הדרמה עוצרת התורה. בין תיאור ירידתו של יעקב מבאר שבע למצרים ובין המפגש בינו לבין יוסף היא מתארת בהרחבה את רשימת צאצאי יעקב. מדוע נוהגת התורה כך? מה החשיבות שראתה התורה לציין את רשימת צאצאי יעקב? מדוע דווקא בעיצומו של הסיפור?
יעקב הוא אחרון האבות. כל בניו נכנסו אל תחת כנפי השכינה, וכולם בשם ישראל יכונו. עד אליו, סודו של קרבן השלמים, שהוא גם סודם של ישראל - עדיין לא נתגלה.
אתם עם ישראל, יודעים שאין מקרה בעולם. אנחנו יודעים, שאם חרבו בתים, מחסנים וגלריות, במושבינו, זה לא מזל רע. אלא יד ההשגחה, אלו מלאכי ה', הקב"ה מדבר אלינו. לנו מובטח, ששוב נוכל לבנות , וה' לא יהרוס ח"ו.
כולנו מכירים את המשפט "החזק שורד" החזקים מנצחים, והחלשים מפסידים. אך בפרשתינו אנו נתקלים באופן מפתיע, בנפגע! שהוכתר כמנצח! יעקב נלחם עם שרו של עשיו, מי יצא "צולע על יריכו"? יעקב ! ומאידך, שרו של עשיו יצא ללא פגע. ולמרות זאת יעקב הוא זה שניצח בקרב, "כי שרית עם אנשים ועם אלוקים ותוכל" אז מיהו מנצח? כיצד אנחנו מגדירים במסגרות החיים השונות, מי המפסיד ומי המנצח? יתכן שפגיעה באדם תוכיח, ותיהיה שלב משמעותי בנצחונו?
מנין שאפשר להודות על נס יחסי?