אל תירא מרדה מצרימה
כמו במרבית סיפורי האבות, היראה של יעקב מתבטאת הן בציר המשפחתי והן בציר הלאומי.
ויגש
נושאים בפרשה
מטרת גלות מצרים
על פי הגמרא ירידת מצרים הייתה עונש לבני ישראל, ואילו בפרשת ברית בין הבתרים נשמע כי הירידה למצרים היא חלק מובנה מתהליך בניית העם וכולה מחשבה א-לוהית. האם עונש יש כאן, תהליך מתוכנן או שמא דבר שנתגלגל מאליו?
קונספציה אז והיום
איך האחים לא חברו אחד ועוד אחד ועוד אחד והגיעו למסקנה המתבקשת שהמושל שמתנהג אליהם כל כך מוזר, שהוא בבירור אינו מצרי, אינו אלא אחיהם בעל החלומות, שאותו מכרו לעבד מצרימה?
למה יוסף לא כותב לאביו?
למה חיכה יוסף כל כך הרבה זמן, מאז רדתו למצרים, בשביל להודיע לאביו שהוא עדיין חי? נעמוד על ההצעות של הפרשנים השונים, ובסופו נחזור לדרך שרבינו מציע כאן, ובעזרת ה' נעמיק בה מעט.
על השתדלות והשגחה
שאלה מפורסמת על פרשת השבוע, שאותה העלו כבר הראשונים, היא מה חשב לעצמו יוסף כשעשה את כל המעשים שעליהם מספרת הפרשה? האם הוא לא חשב על מה שיגרמו מעשיו לאביו? ישנן תשובות רבות לשאלה זו, אולם אף אחת מהן אינה פותרת את הבעיה בצורה מספקת, מלבד תשובה אחת.
מדוע ירדו בני ישראל למצרים?
עיון מדוקדק בנבואת יעקב מלמד שיש פער עצום בין מה שנאמר בנבואה במפורש לבין מה שמשתמע ממנה. כל הדברים שא-לוהים אמר במפורש ליעקב אומנם מתגשמים, אבל אף פרט אינו מתגשם בדיוק כפי שאפשר היה לצפות.
ירידתו הכפולה של יעקב למצרים
כדי להדגיש את הירידה הכפולה עושה התורה שימוש בשני שמותיו של יעקב. יעקב הינו שם המציין את הגלות, בה יש צורך בערמה ובתחכום על מנת לשרוד ולהתקיים בין שליטים זרים שאינם אוהבים במיוחד את עם ישראל. בשם זה התורה משתמשת כאשר היא מתארת את יעקב הנענה להזמנת פרעה המבשרת גלות ארוכה. ישראל הינו שם הניתן ליעקב כאשר הוא חוזר לארץ לאחר שנים רבות בחרן (בראשית ל"ב, כ"ט), שם זה מציין ישרות, עוצמה ויכולת למאבק ישיר ללא הזדקקות לעורמה. ישראל הנטוע בארץ מחליט ללכת לראות את יוסף, אך מגמתו היא ללכת, לראות ולחזור. במילים אחרות: לגור ולא להשתקע. בשם זה משתמשת התורה לתאר את ההיענות להזמנת יוסף.
לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים
עשרים ושתים שנה יוסף במצרים, ולא ממהר לשלוח שליחים לאביו, ולהודיע לו שהוא חי. גם כאשר עלה לגדולה, והוא כבר לא עבד אלא מלך במצרים, במשך 7 שנות השבע, לא טורח יוסף להודיע לאביו על עצם קיומו…. אפילו כשבאים אחיו של יוסף למצרים, יש לו זמן "לשחק" משחקים, להתחפש, להתנכר, לשלוח אותם הלוך ושוב לארץ ישראל להביא את בנימין, להאשים אותם בתור מרגלים- לזה יש זמן! אז אם יש זמן, למה כאשר יוסף מגלה את עצמו לאחיו, הוא פתאום חסר סבלנות, וכבר אין לו זמן? "מהרו ועלו", "רדה אלי אל תעמוד", "ומיהרתם והורדתם"
הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי
יהודה יצא להציל את בנימין דרך השכנוע על אביו הזקן, אולי ייעתר האיש השליט-הקשוח לרחם על האב הזקן, אבל ההשגחה שלחה את יהודה למוטט את חומת טעותו של יוסף, כדי למוטט גם את חומת טעותו של יעקב.
עם ישראל והתוכנית האלוקית
המדרש מתאר היטב את תסכולם של האחים - המון אנשים, מכל העולם, באו למצרים לקנות אוכל. כולם עשו זאת בקלות - שלמו, קבלו אוכל וחזרו לארצם. רק האחים הסתבכו - חשדו בהם שהם מרגלים, נאסר אחד מאחיהם והגרוע מכל - רוצים לשעבד את אחיהם הקטן. יהודה מבטא את התחושות הקיימות בכל אחד ואחד מהאחים - למה זה קרה דווקא לנו? למה אנו שונים מכל העמים.
ישראלי או יהודי
למה זכה יהודה דוקא שהעם הישראלי בכללותו קרוי על שמו, ולא משנה אם אותו איש ישראלי הוא משבט ראובן שמעון וכן הלאה?
אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי- היבטים שונים סביב התגלותו של יוסף
עלילת סיפור יחסי יוסף ואחיו נקלעת למפנה מפתיע, עם התגלותו של יוסף לאחיו. דווקא כשהיה נראה שיוסף מבקש גט כריתות לעולמים מאחיו תוך שהוא מצליח לשים את ידו על בנימין, הוא חושף את זהותו, והכל בא על מקומו בשלום. דווקא בשל המפנה המפתיע, מתעוררת מאליה השאלה: מה ראה יוסף דווקא כעת לבצע תפנית חדה זו?
"אב הרחמים"
לכל אדם יש סתירות באופיו, לכולם יש רחמנות ואכזריות, שנאה ואהבה, בושה ונועזות, ועוד ועוד. מדוע זה כך?
יעקב וישראל
אחרי שבני יעקב שבים אליו ומספרים לו כי יוסף חי במצרים, ואחרי שרוחו של יעקב חיה - מחליפה לפתע התורה את שמו של יעקב ל"ישראל": "ויאמר ישראל, רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". מכאן ואילך, ממשיכה התורה בפסוקים הקרובים להשתמש בשם "ישראל" דווקא: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע... ויאמר א-לוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר - יעקב יעקב". מדוע משתמשת לפתע התורה בשם הפחות-שכיח - "ישראל"?
פרשת ויגש – הכל לטובה אבל…
נראה כי יהודה משלים עם המצב, והוא מבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין, משנה יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים. מה גרם ליהודה לשינוי כה קיצוני בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף?
פרשת ויגש – "אחת היא יונתי"
האופן בו המדרש קושר לפרשתנו את הפסוק משיר השירים: "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה; ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה".
התערות בחברה הכללית לאור פעילותו של יוסף
עד כמה לצדיק להיות מעורב בהוויות העולם?
מחיר הגלות
לא ניתן לחיות בארץ אחרת, בתרבות זרה, ללא ההשפעה שלה. יהיה האדם חזק ככל שיהיה, ואפילו חזק כיוסף - הוא לא יוכל להימנע מהשפעות - במודע, ושלא במודע.
רגישות לזולת
בתחילת הפרשה, יהודה המנהיג ניגש ליוסף המחופש למלך פרעה, וחוזר מחדש על חלק מהאירועים שקרו בין משפחת יעקב למלך המצרי, ומסכם בכך שאביו [=יעקב] לא יעמוד בצער הנפשי על ניתוק בנו, בנימין, ממנו. רגע לפני התגלותו של יוסף לאחיו, ישנה הנחייה של יוסף להוציא את כל המצריים מחדרו. הנחייה זו נבעה מכך ש"ולא יכל יוסף
"ויגש אליו יהודה" – אל מי ניגש?
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מ"ד\י"ח): "אליו" - אל עצמו, אל פנימיות לבבו שלו. שהרי מתחילה רבו הספקות והשאלות בלבם של אחי יוסף, ויהודה בראשם, על מה עשה להם ה' ככה, ומדוע הגיעום הדברים כפי שהגיעו. אבל עתה מתחיל יהודה להבין, אם לא בשכלו - אזי בתחושותיו, כי ההשגחה העליונה מציבה בפניו עתה