קטגוריה: דברים

מחד, כתוב שיהושע מחליף את משה, ומאידך, שאי אפשר להחליף את משה שהרי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". מה המסר הכפול של הפסוקים מנסה להגיד לנו? ומדוע הוא מופיע כסיכום לתורה?

איבוד הזהות היהודית מבטא את דעיכת הקשר בין עמ"י לקב"ה ובעקבות תהליך זה ה' מסתיר את פניו.

החזרה של ראיית הארץ פעם אחרי פעם, העובדה שהיא מוצגת בתורה כציווי, והרצון העצום של משה רבנו רק לראות את הארץ, מעלים על הדעת את המחשבה שיש לראיה זו משמעות עמוקה יותר.

כמו העולם שממשיך ומתקיים מכח מאמרו של ה', גם נתינת ארץ ישראל ממשיכה ומתחדשת בכל רגע.

מה הכח המיוחד הטמון בתשובת הרבים?

כאשר אדם עובר עבירה בסתר זה כנראה מעיד על משהו רקוב מבפנים.

כנראה שצריך לעמוד טוב יותר על יסוד השמחה בעבודת ה' ולהבין מה עניינו וכיצד ייתכן שחסרונו גורר עונשים חמורים כל כך.

בכל התורה כולה ובספר דברים בפרט התורה חוזרת שוב ושוב על כך שבני ישראל צריכים להתגבר על יצרם ולבחור בדרך הטוב. והנה, בפרשת אשת יפת תאר, פתאום משנה התורה כיוון בחדות. מדוע דווקא כאן אומרת התורה שהיא מכירה במגבלות האדם ומתירה לו את האיסור?

גם אנחנו מבינים שיש צורך להתפלל כשאנחנו חולים, ואנחנו לא מסתמכים לגמרי על הנבואה.  אך יש מחלה אחת יוצאת דופן, שבה לא דורשים אל הרופאים.

הרעיון שהדברים הקורים בעולם תלויים בהשגחה אינו חידוש של רבותינו הראשונים. כל המעיין בדברי הנביאים יראה כיצד כל דבריהם שוזרים בלי הפסקה את מאורעות העולם המדיניים והפוליטיים עם התגלות דבר ה' ורצונו בעולם.

בימינו אנחנו צריכים להתפלל שהקב"ה ייתן לנו את הכוחות להפריד בין מחשבת הלב, שיודעת שעבודת האלילים היא הבל, ובין מעשינו, שאינם משקפים זאת במאת האחוזים.

מצווה שתלויה בקרקע אפשר לקיים רק בארץ ישראל, ומכאן משמע שהקרקע של הארץ הזו קדושה יותר. אך גם דבר זה דורש ביאור – מה זה אומר שקרקע קדושה יותר? והאם זה קשור רק למצוות התלויות בארץ, או שקדושה זו באה לידי ביטוי במובנים ומשמעויות נוספות?

ננסה להציע נקודת מבט אחרת על החשיבות הגדולה של שיתופו של משה את בני ישראל באותה תפילה ובעובדה שהיא לא התקבלה, כחלק חשוב מהבנת היסוד הרוחני של התפילה והשאיפה הרוחנית שצריכה להיות לעם ישראל ערב כניסתו לארץ.

את מי מעניין השם של החרמון בשפות שונות או אורך המיטה של עוג?

פרשת דברים, הפותחת את נאומו של משה נביא ה', המוכיח את ישראל, יכולה לשמש לנו כקריאת כיוון כיצד נכון וראוי להוכיח כך שהתוכחה תתקבל.

ולקחת לך לאשה – אומר רש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר. מה רש"י בא למעט בהדגשה זו?

מוסד הסמיכה נהג עד שלהי תקופת הבית השני, ועם חורבנו חלף מן העולם. האם וכיצד ניתן לחדש אותו?

ההנהגה העצמאית של הקב"ה במדבר היא היסוד לקריאה להתמסרות הבלעדית לקב"ה.

מה אַתְּ מְסַפֶּרֶת לָנוּ שִׁירַת הַאֲזִינוּ? אני מספרת לכם את כל ההיסטוריה של העולם הזה כי כך הנהגת ה' את עולמו מראשיתו ועד אחריתו. והשירה הזו אם מביטים בה במבט על, מבחינים כי היא קול ה' המנהיג את עולמו בפלאי …

מה את מספרת לנו שירת האזינו? קרא עוד

אם נבחן את התוכן של פרשת האזינו, נראה כי הוא אינו שונה בקווי המתאר מן התוכחה של הפרשות הקודמות. השירה אומרת כי עזבתם את ה', ולכן נענשתם. ההבדל אינו בתוכן היבש, אלא בדבר אחר. מהו אותו דבר אחר?

חיים תחרותיים גורמים לקנאה. וכאשר הקנאה אוחזת באדם הוא מאבד את בטחונו העצמי, הוא מסיח את דעתו מתפקידו והוא משקיע שעות רבות במחשבות רעות הפוגעות בנפשו.

המצווה האחרונה מבין תרי"ג המצוות היא בעלת תוכן סמלי כחותמת את רשימת המצוות: מצוַת כתיבת ספר תורה.

עולם התורה והמצוות משאיר לאדם מקום לבצע את המוטל עליו בדרכים שונות. עד כמה האדם יקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, משפחתו וסביבתו? באיזה אופן האדם יתפלל את התפילה – אשר חייבה אותו התורה? תפקידו של יהושע הוא לדאוג להתאמה קרובה ככל האפשר בין השירה לבין התורה; תפקידו של יהושע יהיה לדאוג שהעם לא רק שומר על המצוות, אלא גם מקפיד להתייחס אליהן בגישה הנכונה ועם הכוונות הראויות.

על סף מיתתו, משה משקיע את כל מרצו כדי להבטיח את המשכיותה ונצחיותה של התורה גם לאחר מותו.

מהן הסיבות למתח המתמיד במדינת ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, סביב נושאי דת ומדינה?

הפיוס שבמעמד הברית הוא הבטחון בכך שהברית ממשיכה להתקיים גם כשעם ישראל חוטא. הפיוס הוא בכך שגם בצר לנו, כשתמצאנה אותנו הקללות חלילה, יש תיקון.

פרשת נצבים נראית כחוזרת, באופן מרגש בפיוטיות והדרמטיות שבו, על הנושא המרכזי של פרשת כי-תבוא: אתם קשורים בברית עם הקב"ה, ואם תפרו אותה, תבואו על עונשכם. כיוון שקראנו את פרשת כי-תבוא רק לפני שבוע, עולה השאלה מדוע יש צורך בנאום נוסף זה של משה, ומהי הסיבה לשפה והסגנון הייחודיים שלו.

המעשה החיצוני של מצוות התשובה הוא הוידוי, אך הקיום שלה מושג דווקא על ידי החלטתו הפנימית של האדם לשוב בתשובה.

ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית.

בתקופה זו של השנה חשוב לזכור את טובותיו של ה' שבכל יום ויום, ואת החובה שלנו להודות עליהן.

מדוע לא מתחילה פרשת כי-תבוא ב"ברית ערבות מואב", המהווה את רוב הפרשה, ושתי הפרשיות העוסקות בביכורים ומעשרות (כ"ו, א'-ט"ז) לא סופחו לפרשת כי-תצא?

בעוד שהמחייב הבסיסי של הביכורים הוא עצם הבעלות על הפירות, האדם מתחייב בהפרשת מעשר רק אם הוא מעוניין לאכול את הפירות או להשתמש בהם באופן אחר.

לפעמים אנו דורשים מהילדים יותר מיכולתם משום שלא הקדשנו להם די תשומת לב. התורה דורשת מאתנו לשמוע את עצמנו בבחינת 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'.

שמואל מבין שהתורה אינה עוסקת באשמה, המובילה לפתרון של עונש על החוטא; אלא  באחריות, המובילה לפתרון של תיקון.

האם מותר להלוות לנכיר בריבית, או מצווה? ומה לגבי הלוואה ממנו?

ומה אני צריך לזכור ממעשה ה' למרים?

כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?

מי ששח בין תפילין של יד (המעשה) ובין תפילין של ראש (התורה) הרי הוא מנתק בין הלימוד ובין המעשה; תורתו אינה תורה שמחוברת לחיים.

סמכותו של בית הדין הגדול בלשכת הגזית נובעת מהמזיגה הייחודית שיש בו של שני המקומות העיקריים בהם אנחנו נפגשים עם הקב"ה: התורה והמקדש.

בני ישראל נצטוו לקיים שלש מצוות בכניסתם לארץ ישראל: למנות מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. הרמב"ם הוסיף שמצוות מינוי מלך קודמת לשתיים האחרות.

הרמב"ם (ספר המצוות, שורש שני) סבור שהדינים שנלמדו באמצעות י"ג המידות אינם כלולים במניין תרי"ג המצוות, והם נחשבים ל"דברי סופרים". הרמב"ן חולק באופן נחרץ על הרמב"ם ביחס לנקודה זו: לדעתו, מעמדם של דינים אלו הוא מעמד מובהק של דיני תורה, ואין להבחין בין דינים אלו לבין דינים הכתובים במפורש בתורה.

יש רגעים שבהם שיטת רבי מאיר נוכחת במציאות וכולנו מתנהגים כבנים לאב אחד וכאחים זה לזה.

מדוע הוסיפו חכמים את ברכת "הטוב והמיטיב" לברכת המזון?

לצד הציווי החיובי לפתוח את היד לעניים ולאביונים, התורה גם מזהירה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".

העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?

מי כשיר יותר ליצירה רוחנית – העני או העשיר? ומי מהם נמצא בסכנה של דלדול רוחני?

מה היתה מטרתו של ה' בקיום התנאים המיוחדים של המדבר במשך ארבעים שנה, כפי שמשה מסביר בפרשה.

מרגע שאנו רואים את המצב החומרי כביטוי למצב הרוחני והדתי של עם ישראל, הרי שהתמודדות עם קשיים חומריים הופכת להיות הזדמנות של ממש לתהליך של התקדמות רוחנית.

לעובדה זו שמשימתו של יהושע היא המשך למעשיו של משה ישנה חשיבות רבה. בכך נמנע נתק בין התקופות ומודגש שלא רק המפעל הצבאי הוא המשך למפעלו של משה אלא גם ההתנהלות הרוחנית בארץ ממשיכה את הקו אותו התווה משה.

אם תפילתו של משה לא הייתה חשובה דיה על מנת שתוזכר בספר במדבר, מדוע משה מתאר אותה כעת?

פרשת דברים מלמדת אותנו להעריך את הבחירה החופשית. הפילוסוף הצרפתי סארטר כתב שאנחנו נוטים לייחס את הפעולות שלנו לבחירתנו החופשית, ואת הפעולות של אנשים אחרים – לתכונות קבועות שלהם. אדם יכול לספר לחבריו: התלבטתי המון, חשבתי על כל השיקולים, התייעצתי …

סיחון על הספה קרא עוד

בבואנו לעסוק בארצם של בני ישראל, יש לשאול מה מעמדו של עבר הירדן המזרחי. חלק זה נמצא מחוץ לנהר הירדן המסמל את גבולה הטבעי של ארץ ישראל, אך בתוך הארץ שהובטחה לאברהם.

מהפרשייה שבספר שמות מתקבל רושם ברור לפיו הצעתו של יתרו והוצאתה אל הפועל מתרחשות טרם הגעתם של עם ישראל להר סיני. בפרשתנו מגולל משה את תהליך מינוי השופטים בשנית, אלא שכאן אירוע זה מתואר דווקא לאחר קבלת התורה.

תחילה צריך האדם לבוא עד ה' ורק אז יוכל לבוא אל ה'.

לעיתים מלווה את האדם הדתי המחשבה שהוא איננו מסוגל לצאת ידי חובתו כלפי בוראו. החובות הדתיות רבות מספור, והיעדים הרוחניים גבוהים ונשגבים. הבעש"ט ותלמידיו יצאו כנגד תפיסה שגויה זו, ולימדו שכל אדם צריך לעבוד את ה' בהתאם למקומו ודרגתו.

על אף החטא, הגלות וההתפוררות הכמעט מוחלטת, תמיד קיימת האפשרות לתקן ולצמוח מתוך החורבן.

קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות.

עבודת ה' מתוך שמחה היא חלק מהותי מחובתנו כלפיו, ויש בהעדרה פגם ופגיעה בברית.

מושג ה"צעקה" תופס מקום מרכזי בעבודת השם בחסידות. על רקע זה נדרשה צעקת הנערה המאורסה בכמה תורות בהקשר של תפילה.

אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?

עקרונות פרשתנו של הליכה לפנים משורת הדין ודאגה לאחינו החלשים מוצגים כאן כחובה גמורה, עניין שאין לנו יכולת להתעלם ממנו.

דווקא באמונה התמימה, המקבלת את הדברים כפי שהם, יש עוצמה אין סופית.

אז כיצד יש להבין את הציווי בפרשתנו? על פי ההקשר בו הוא מופיע, כמתייחס להרחקה מאיסור ספציפי, או על פי המופעים בתנ"ך מהם משמע שזהו אפיון והתנהגות כלליים יותר? להלן נבקש ללכת בשני הכיוונים.

טעם על שראשית הגז ניתן לכהן.

יש רגעים שבהם שיטת רבי מאיר נוכחת במציאות וכולנו מתנהגים כבנים לאב אחד וכאחים זה לזה.

דווקא בשבת שלאחר תשעה באב חשוב לזכור את המסר שלמדנו מתפילותיו של משה רבנו.

מדוע הזכות לראות בשמחת ירושלים תלויה באבלות על החורבן? ומדוע הברייתא מנוסחת בלשון הווה – "זוכה ורואה בשמחתה", ולא בלשון עתיד – "יזכה ויראה בשמחתה"?

גם כאשר אנחנו רשעים וחוטאים, עדיין ביכולתנו לחזור בתשובה; כך בנוגע לישראל, אך גם בנוגע לעשו.

מדוע ה' ציווה את משה לכתוב בתורה שבכתב את מה שנאם בעל פה?