נעשה אדם
הקדוש ברוך הוא, כמובן, אינו חסר דבר ולא נזקק או צריך לדבר – בוודאי שלא מברואיו – ואם כן עולה השאלה והתמיהה: מה המטרה לשמה הקדוש ברוך הוא יצר את העולם?
הקדוש ברוך הוא, כמובן, אינו חסר דבר ולא נזקק או צריך לדבר – בוודאי שלא מברואיו – ואם כן עולה השאלה והתמיהה: מה המטרה לשמה הקדוש ברוך הוא יצר את העולם?
בגישתה המפוכחת והריאליסטית, התורה אינה מנסה לצייר תמונת עולם אוטופית. תחת זאת, היא מעמתת אותנו באופן ישיר עם תהומות הרוע האנושי. רק כך נוכל להבין את עומק היצרים האפלים שעמם אנו נדרשים להתמודד.
הבל אינו בוחר רק במקצוע אחר אלא בתפיסה אחרת. הוא משלים עם מציאות חדשה ומנסה לחפש דרך אחרת שבה יוכל להתפתח ולא להיות שקוע בעבר. הוא מסוגל להתעלות ולהביא מבכורות צאנו, ואילו קין עדין שקוע בעבר, עובד בזיעת אפו ומרגיש תסכול תמידי.
הקדוש ברוך הוא, היודע מראשית אחרית, מופתע מהשינוי הפתאומי שבמעשי בני אדם?!
מעניין מאוד לראות בתיאור בריאת העולם בפרשת בראשית שהתורה מתארת את הופעת האדם בעולם בשתי לשונות שונות, האחת משורש ברא והשניה משורש יצר, כשההבדל ביניהם שבריאה היא יש מאין ויצירה היא יש מיש, וכך במקום אחד כתיב: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז), ובמקום אחר
למה צריך היה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם בתחילה עם יכולת לחיות מאות שנים, ו"לגלות" שהוא חוטא ומחטיא ועדיף שיחיה רק 120 שנה? למה היה צריך הקדוש ברוך הוא לאפשר את קיומם של הנפילים והאימים וכל הענקים המתוארים בתורה, עוג סיחון, ארבע, וכו' ולאחר מכן להכחידם?
בשונה מהנחש הערום שהופעתו במציאות האלוקית היא זמנית בעיקר כדי לנסות את האדם ולבחון אותו, לצדיקים לעומתו יש מציאות וחיות אינסופיות מאחר והם יוצרים בעוה"ז את הלבושים שישמשו את נשמתם הנצחית בעוה"ב באמצעות התורה והמצוות שהם עוסקים בהן ושקועים בהן, בידיעה שזאת כל מהות חייהם הן בעוה"ז והן בעוה"ב.
כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו.
בתחילת הספר מורה נבוכים מצטט הרמב"ם קושיה בשם "איש חכם": "הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה... אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים..." (מורה נבוכים חלק א', ב') הרמב"ם כמובן הציע בהמשך תירוץ לקושיה. אנו נבקש לדלות מהמקרא עצמו תשובה לתמיהה, העולה מפשט הכתובים.
כנגד הא-ל האחד, הכולל את כל הכוחות, נברא גם אדם אחד הכולל את כל הכוחות. "זכר ונקבה ברא אותם" הוא ההסבר ל"ויאמר אלוקים נעשה אדם". לשון הרבים בא לכלול את כוחות הזכר והנקבה, לומר שהם אחד: אלוקים אחד מחוץ לעולם, וכנגדו - אדם אחד בתוך העולם.
שני זוגות מידות השתתפו בויכוח מעט טרם בריאת האדם: החסד והצדק מזה, והאמת והשלום מזה. החסד והצדק טענו: ייברא האדם, שהרי מעשיו נאים - הוא גומל חסדים ופועל צדקות. האמת והשלום טענו: אל ייברא האדם, שכן אפילו מעשיו הנאים נעשים בדרכים לא-נאות - בשקרים ובקטטות. לבסוף, השליך הקב"ה את האמת ארצה, ופסק שטוב לו שייברא האדם ויבנה לקב"ה משכן בעולם התחתון, ואפילו אם בנייה זו תיעשה בדרכו של העולם הזה, בשקרים ובקטטות.
מטרת בגדי העור שהקב"ה הלביש את אדם וחוה הייתה כדי להרים את כבודם. לא מספיק העלה המכסה על החטא אלא יש צורך לכבוד. למרות החטא הגיע הזמן לצמוח ולנסות לחזור למעמד רוחני קדוש.
המחשבה זה הדבר הראשוני ביותר בכל תהליך ומה שמפריד בינה לבין ההגשמה המעשית הוא הדיבור. גם לבריאת העולם שהיא בבחינת המעשה קדמה המחשבה והתכנון האלוקיים של בורא עולם, כשהדבר התבצע ע"י הדיבור, אותן אותיות שמרכיבות את שפת הקודש שיש גם לנו הנבראים הזכות להשתמש בהן בחיינו.
מה בדיוק משקלה הסגולי של הציצית הגורם לה להיות שקולה כנגד כל המצוות? מה מסמלת מצווה זו שגורם לה להיות שקולה כנגד כל המצוות כולן?
על ההבדל בין חגורות עלה תאנה וכתנות עור, ועל רגש הבושה והיראה
על משמעות התנאי בפסוק שנאמר לקין "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו"