ממונם חביב עליהם יותר מגופן
בנוהג שבעולם, ההתייחסות בעולם הרוח לממון היא שולית ומתייחסת אליו כאמצעי בלבד, ולא כמטרה בעלת חשיבות עצמאית – אך כאן המדרש מגדיל ואומר שממונם של צדיקים חביב עליהם אפילו יותר מגופם. והדברים, כמובן, צריכים עיון גדול.
וישלח
נושאים בפרשה
קטנתי…וגם ראיתי פנים אל פנים
פתיחה בפרשתנו כמה וכמה אירועים קשים:[1] המפגש עם עשו, מעשה דינה, הטבח של שמעון ולוי, ושיאם במעשה ראובן. כעת, נפנה לעסוק ביעקב אבינו, ובפרט בחזרתו לדרך הצדקה והמשפט של אברהם ויצחק. מחזרה זו שבפרשתנו, ניתן ללמוד שתי חובות דתיות חשובות, ובהן נעסוק. הענווה והכרת הטוב החובה הראשונה הנלמדת מפרשתנו, היא ענווה והכרת הטוב: למרות הבטחות
שתי אותיות שמבטאות הבדל תהומי בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית
בשונה מעשו הרשע, יעקב אע"ה מייחס את כל אשר לו לאלוקים ובכך מעניק להם ערך עליון ונצחי
זמן מול חומר
וכי נתאר לעצמנו על אדם שיעז לומר על מרנא הח"ח שרכושו היה חביב עליו יותר מגופו ודאי נסתכל עליו במבט עקום, ובכלל אם היה לו לח"ח כסף, זה עוד דבר.. יתירה מכך, חז"ל תולים את הסיבה שצדיק מחבב את ממונו מגופו, משום שאין הוא גוזל. וכאן מתעצמת לה השאלה, וכי בשביל 'שלא לגזול' מוכרח להיות דווקא אדם צדיק. לא מספיק להיות יהודי פשוט וישר דרך? ושמא אף גוי האוחז באתיקה ומוסר מרחיק הוא את ידיו מן הגזילה?! ושוב, צריכים אנו לדעת מדוע צדיקים בדווקא ממונם חביב עליהם מגופם שלא בדומה לשאר בני תמותה שאף הם מרחיקים את ידם מן הגזל?