אל תירא מרדה מצרימה
כמו במרבית סיפורי האבות, היראה של יעקב מתבטאת הן בציר המשפחתי והן בציר הלאומי.
כמו במרבית סיפורי האבות, היראה של יעקב מתבטאת הן בציר המשפחתי והן בציר הלאומי.
על פי הגמרא ירידת מצרים הייתה עונש לבני ישראל, ואילו בפרשת ברית בין הבתרים נשמע כי הירידה למצרים היא חלק מובנה מתהליך בניית העם וכולה מחשבה א-לוהית. האם עונש יש כאן, תהליך מתוכנן או שמא דבר שנתגלגל מאליו?
האם המשנה למלך לא יכול לפרנס את משפחתו גם בארץ כנען הסמוכה? האם אין הוא יכול לבוא ולבקר כאוות נפשו את אביו גם אם זה יישאר לגור בארצו?
מדוע יעקב מצווה על יהודה להקים בית מדרש דווקא בארץ גושן שבמצרים, ולא עשה כך בשלבים מוקדמים יותר, בארץ כנען?
כדי להדגיש את הירידה הכפולה עושה התורה שימוש בשני שמותיו של יעקב. יעקב הינו שם המציין את הגלות, בה יש צורך בערמה ובתחכום על מנת לשרוד ולהתקיים בין שליטים זרים שאינם אוהבים במיוחד את עם ישראל. בשם זה התורה משתמשת כאשר היא מתארת את יעקב הנענה להזמנת פרעה המבשרת גלות ארוכה. ישראל הינו שם הניתן ליעקב כאשר הוא חוזר לארץ לאחר שנים רבות בחרן (בראשית ל"ב, כ"ט), שם זה מציין ישרות, עוצמה ויכולת למאבק ישיר ללא הזדקקות לעורמה. ישראל הנטוע בארץ מחליט ללכת לראות את יוסף, אך מגמתו היא ללכת, לראות ולחזור. במילים אחרות: לגור ולא להשתקע. בשם זה משתמשת התורה לתאר את ההיענות להזמנת יוסף.
ישנם שני מודלים שונים של גלות שחווה יעקב. הגלות הראשונה היא בעת הבריחה לחרן, אז נמלט יעקב מפני עשו. בגלות שכזו, יעקב לא חווה קשיים מיוחדים והוא הצליח להתפתח לכיוונים שונים. הוא הצליח לשאת שתי נשים, להוליד בנים רבים ולהגדיל מקנהו. הגלות השנייה לעומת זאת, הייתה קשה הרבה יותר. עם ישראל עבד בה בפרך, ועמד בפני סכנת השמדה. ממילא, תפקידה של הגלות בחרן ברור, משום שבה התעצם יעקב; אך מה תפקידה של הגלות הקשה במצרים?
המדרש מתאר היטב את תסכולם של האחים - המון אנשים, מכל העולם, באו למצרים לקנות אוכל. כולם עשו זאת בקלות - שלמו, קבלו אוכל וחזרו לארצם. רק האחים הסתבכו - חשדו בהם שהם מרגלים, נאסר אחד מאחיהם והגרוע מכל - רוצים לשעבד את אחיהם הקטן. יהודה מבטא את התחושות הקיימות בכל אחד ואחד מהאחים - למה זה קרה דווקא לנו? למה אנו שונים מכל העמים.
למה זכה יהודה דוקא שהעם הישראלי בכללותו קרוי על שמו, ולא משנה אם אותו איש ישראלי הוא משבט ראובן שמעון וכן הלאה?
אחרי שבני יעקב שבים אליו ומספרים לו כי יוסף חי במצרים, ואחרי שרוחו של יעקב חיה - מחליפה לפתע התורה את שמו של יעקב ל"ישראל": "ויאמר ישראל, רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". מכאן ואילך, ממשיכה התורה בפסוקים הקרובים להשתמש בשם "ישראל" דווקא: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע... ויאמר א-לוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר - יעקב יעקב". מדוע משתמשת לפתע התורה בשם הפחות-שכיח - "ישראל"?
על פי המדרש, טורחת התורה לתאר כיצד יעקב ביורדו לארץ גושן פועל מידית להקמת 'כולל', 'בית מדרש' בכדי לשמור על הגחלת היהודית במצרים הטמאה, ויעקב מחליט למנות את יהודה ל'ראש הישיבה' החדשה. מדוע מינה יעקב את יהודה לראש ישיבתו ולא את יוסף?
האופן בו המדרש קושר לפרשתנו את הפסוק משיר השירים: "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה; ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה".
עד כמה לצדיק להיות מעורב בהוויות העולם?
לא ניתן לחיות בארץ אחרת, בתרבות זרה, ללא ההשפעה שלה. יהיה האדם חזק ככל שיהיה, ואפילו חזק כיוסף - הוא לא יוכל להימנע מהשפעות - במודע, ושלא במודע.
בלבה של פרשת ויגש עומדת ירידת יעקב וכל ביתו מצרימה. בני ישראל היורדים מצרימה, לא מבקשים להשתקע במצרים, אלא להישאר גרים [=זרים] במצרים. האם הצליחו?