אחד מעקרונות היסוד בפרשנות החסידית לתורה הוא, שהיות והתורה היא נצחית, כל מה שנכתב בתורה רלוונטי לכל יהודי ובכל דור. על בסיס עקרון זה מפרש רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, הידוע בכינוייו "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא", את שאלת ה' לאדם הראשון "איכה"
הקדוש ברוך הוא, היודע מראשית אחרית, מופתע מהשינוי הפתאומי שבמעשי בני אדם?!
האמונה ביושרו של ה' אינה עניין דתי או פילוסופי בלבד, אלא הנחת עבודה הכרחית למי שמבקש לפרש את המקרא על פי פשוטו. דברים אלו, שבוודאי נשמעים טריוויאליים באוזני כמה מן הקוראים, עומדים למבחן ראשון ומפתיע כבר בסיפור גן-עדן (בראשית ב'-ג') – סיפור שבליבו ניצבת שאלת אמינותו של הקדוש ברוך הוא. למרבה התדהמה, בר הפלוגתא של בורא העולם בסיפור זה אינו אלא הנחש.
איך זה שהקב"ה שאל הן את אדם והן את חוה מדוע חטאו באכלם מעץ הדעת: "וַיִּקְרָא ד' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?... וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?" (בראשית ג, ט-יג), בזמן שאת הנחש קילל מיד לשאול אותו לפשר מעשהו הפסול ומבלי לבוא איתו בדין ודברים שקדמו לכך: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה
איש ואשה יחד יוצרים אדם תחת חופתם. אם הם זוכים להקים אותו בלי נחש, הרי ה' ישמח אותם כפי שהוא שימח את אדם הראשון בגן עדן מקדם.
אחד מהדברים הקשים ביותר להבנה בפרשה הוא מקומו של הנחש בסיפור. הבעיה מתחילה בכך שכלל לא ברור מה הוא היה בדיוק, אולם לא בכך היא מסתיימת.
כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו.
הקב"ה תמיד עושה את הדבר הנכון גם כשהוא עושה איפה ואיפה
בתחילת הספר מורה נבוכים מצטט הרמב"ם קושיה בשם "איש חכם": "הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה... אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים..." (מורה נבוכים חלק א', ב') הרמב"ם כמובן הציע בהמשך תירוץ לקושיה. אנו נבקש לדלות מהמקרא עצמו תשובה לתמיהה, העולה מפשט הכתובים.
מטרת בגדי העור שהקב"ה הלביש את אדם וחוה הייתה כדי להרים את כבודם. לא מספיק העלה המכסה על החטא אלא יש צורך לכבוד. למרות החטא הגיע הזמן לצמוח ולנסות לחזור למעמד רוחני קדוש.
מאז בריאת האדם נוצר מתח מובנה "המשחק" בדיסוננס שבין הגוף לנשמה בין הארציות הגשמית שבו - הגוף לבין הרוח השממית שבו - הנשמה
מה בדיוק משקלה הסגולי של הציצית הגורם לה להיות שקולה כנגד כל המצוות? מה מסמלת מצווה זו שגורם לה להיות שקולה כנגד כל המצוות כולן?
על ההבדל בין חגורות עלה תאנה וכתנות עור, ועל רגש הבושה והיראה