האמונה ביושרו של ה' אינה עניין דתי או פילוסופי בלבד, אלא הנחת עבודה הכרחית למי שמבקש לפרש את המקרא על פי פשוטו. דברים אלו, שבוודאי נשמעים טריוויאליים באוזני כמה מן הקוראים, עומדים למבחן ראשון ומפתיע כבר בסיפור גן-עדן (בראשית ב'-ג') – סיפור שבליבו ניצבת שאלת אמינותו של הקדוש ברוך הוא. למרבה התדהמה, בר הפלוגתא של בורא העולם בסיפור זה אינו אלא הנחש.
איך זה שהקב"ה שאל הן את אדם והן את חוה מדוע חטאו באכלם מעץ הדעת: "וַיִּקְרָא ד' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?... וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?" (בראשית ג, ט-יג), בזמן שאת הנחש קילל מיד לשאול אותו לפשר מעשהו הפסול ומבלי לבוא איתו בדין ודברים שקדמו לכך: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה
אחד מהדברים הקשים ביותר להבנה בפרשה הוא מקומו של הנחש בסיפור. הבעיה מתחילה בכך שכלל לא ברור מה הוא היה בדיוק, אולם לא בכך היא מסתיימת.
בשונה מהנחש הערום שהופעתו במציאות האלוקית היא זמנית בעיקר כדי לנסות את האדם ולבחון אותו, לצדיקים לעומתו יש מציאות וחיות אינסופיות מאחר והם יוצרים בעוה"ז את הלבושים שישמשו את נשמתם הנצחית בעוה"ב באמצעות התורה והמצוות שהם עוסקים בהן ושקועים בהן, בידיעה שזאת כל מהות חייהם הן בעוה"ז והן בעוה"ב.
כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו.
הקב"ה תמיד עושה את הדבר הנכון גם כשהוא עושה איפה ואיפה