פרשתנו מגיעה מיד לאחר מצוות ברית המילה וחותמת בניסיון העקידה. בשיעורנו היום ננסה, מתוך שני אירועים אלו המהווים את מסגרת הפרשה, לעמוד על דמותו של אברהם אבינו, המשויכת למידת החסד. נעמוד גם על העקרונות הרוחניים שניתן ללמוד מאברהם אבינו, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'.
אברהם השתדל בכל כוחו לשכנע את הקב"ה שלא יחריב את סדום, אולם מהרגע שלא היה אפשר לעשות זאת הוא חזר לחייו הרגילים מתוך אמונה שלמה בקב"ה.
ההליכה יחדו של אברהם ויצחק היתה קריטית למען ביצוע העקדה.
איזו תועלת יש בלשים את אברהם בסיטואציה בלתי אפשרית, שבה א-לוהים מתגלה כביכול כא־ל קפריזי, המפר את הבטחותיו ואף את בריתו?!
הנועם אלימלך מבאר את הפסוק בתחילת פרשת וירא (בראשית יח,א): 'והוא יושב פתח האוהל' ש'אוהל', הכוונה לאוהל העבודה, כמו שדרשו חז"ל (ברכות סג, ב), אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזהו מה שנאמר על אברהם אבינו, דאף שהיה אברהם אבינו צדיק גדול, אף על פי כן החזיק עצמו בהכנעה
עצם זהותו של בן תורה כוללת את הרגישות למצבם של הסובבים אותו לצד הגדלות בתורה.
לכאורה, כל ניסיון לאפיין ולהגדיר מהי תמימות יכול רק לקלקל – משום שאז כבר לא נהיה תמימים. מדוע בכל זאת נדבר על התמימות? מסתבר שאנחנו חושבים שתמימות היא לא דבר כל כך תמים.
דמותו של אברהם אבינו נתפסת בתודעתנו יותר מכל, כמפרסמת את מציאותו של הקב"ה בעולם. ואמנם, מספר פעמים בפרשה מציינת התורה שבכל מקום שהלך אברהם הוא בנה מזבח, ולאחר מכן "ויקרא בשם ה'" (י"ב,ח'; י"ג, ד'). למרות זאת, במבט ראשון לא ברור בדיוק אופיו של אותו פרסום? מה מספר אברהם לאנשי דורו כאשר הוא 'מגלה' להם שיש אדון לבירה?
פגישת אברהם עם מלכי צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שווה הוא עמק המלך, אלא שעדיין לא אמר את דבריו, ובאותה שעה הגיע גם מלכי צדק. וכך עומדים שני המלכים האלה מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה": הוטל על אברהם לבחור בין שני ניגודים: בין ברע לבין מלכי צדק, בין סדום לבין ירושלים.
בניגוד לכל הפירושים המקובלים, הרואים בסיפור העקדה ניסיון, הרשב"ם הסביר שהעקדה היא עונש על חטא, ואף הגדיר את החטא את ההגיון של העונש. יתכן שהרשב"ם פירש כך מתוך התנגדות לאידאליזציה של העקדה, שנעשתה נפוצה בדורות בהם התרחשו הרדיפות נגד היהודים ונגד היהדות. בזמנים אלו, נטו הפייטנים לפרש את העקדה כאילו התבצעה בפועל חלילה, בניגוד חריף לדברי הגמרא בתענית על הפסוק בירמיהו (י"ט, ה): "...אשר לא צִויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי... זה יצחק בן אברהם" (תענית ד, א)
"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך כוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כב. יז) לאחר העקידה, מברך מלאך ה' את אברהם ברכה זו. למה דווקא לרשת את שער האויבים, ולמה דווקא נמשלו ישראל לכוכבים ולחול הים? מסביר הרד"ק: "בעבור שחוזק הארץ היא בכניסתה, כי הארץ החזקה סביבותיה
בכל שליחות המוטלת על האדם, טמונה הסכנה של איבוד עצמיותו של השליח. אולם, לא כן רצון הקדוש ברוך הוא בציווי לאברהם.
יצחק היה בן 37 שנה בעת עקדתו…איזה נער? הוא כבר בוגר, איש, וממש לא נער. למה קורא המלאך ליצחק נער? למה לא אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל בנך"?
באים שלושה אנשים, ערבים, הולכי דרכים, ואומרים לך שאשתך הזקנה תלד, לא תצחק? איפה בכל הסיפור המוזר הזה, מובהר לשרה ואברהם שמדובר במלאכים ולא באנשים?
מה היו מחשבותיו של אברהם בלכתו לעקידה?
א. אחר הדברים האלה פרשת העקדה פותחת במילים "ויהי אחר הדברים האלה". מכאן ניתן להסיק, שיש לפרשה זו קשר מסוים עם דברים שנאמרו בפרק הקודם.[1] ברם, בפרק הקודם מתוארים שני סיפורים שהתרחשו שניהם "בעת ההוא": גירוש ישמעאל והברית בין אברהם לאבימלך. לפיכך, יש לבחון את השאלה לאיזה משני הסיפורים הדברים מכוונים. מסתבר, שהקשר הוא דווקא
מיום שחרב בית המקדש, ניטלה השמחה מעושי מצוות ולומדי תורה, וניתנה לעושי מעשי נערות, לקטנים ולשוטים. אבל כאשר מצליחים להחזיר את השמחה לתפקוד הנכון שלה - המנוע המרכזי בעבודת ה' מאהבה - יש כוח בשמחה הזו לסחוף איתה את כל השמחות השבויות בתוך השטויות, ולהצדיק את קיומן של שטויות בעולם.
הרמב"ם כותב שהניסיונות אינם באים רק לבחון את האדם אליו הם מופנים, אלא גם ללמד את האחרים עקרונות מרכזיים בעבודת ה'. לגבי העקדה, מונה הרמב"ם שני מסרים העולים ממנה.
לוט, למתבונן מן הצד, היה נראה צדיק גדול... אבל הכל היה "חיקוי מושלם" של אברהם...
וכי זקוק ה' לנסות את אברהם כדי לדעת שאברהם "ירא אלוקים"? ואף אם כן, והלא כבר ניסה אותו תשע פעמים קודמות? מה פשר התוספת "עתה ידעתי" דוקא בניסיון העקידה?
אחת המטרות בעקידת יצחק היתה להראות לעולם את רמת אהבתו ודבקותו של אברהם אבינו הקב"ה, ואת האופן שבו הוא מכוון ועושה את כל מה שהקב"ה מצווה עליו. אומר על זה ה"כתב סופר" שלכאורה אין בזה הוכחה גדולה לכך. יתכן שאפשר לומר שאברהם היה פשוט אדם אכזרי, ולא היה לו קשה במיוחד כל העניין. בעיקר, אומר