בפרשת ויצא, ישנה סתירה בפסוקים הדורשת הסבר. בפרשה מתואר, כיצד יעקב גרם ללידת כבשים עקודים, נקודים, וטלואים, ע"י קילוף המקלות העומדות בסמוך לשקתות המים. ורבים שואלים, כיצד מקלות מפוצלות, יכולים לגרום לשינויים גנטיים בלידת הולדות. לאחר מכן כשהמלאך מתגלה ליעקב, מתארת התורה: "וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" אם כן מה גרם לצאנו של יעקב, ללדת ולדות אלו? האם המקלות? או שמא נס כפי שמתואר בדברי המלאך?
כיצד לא מצאו חכמי פרעה ופותרי החלומות פיתרון פשוט מעין זה שהציע יוסף. לכאורה, פתרונו של יוסף הוא הפיתרון המתבקש מהחלומות - פרות שמנות ורזות ושיבולים שמנות ודקות - עד שכמעט אין פער כלל בין המשל לבין הנמשל, והמשל הוא הוא הנמשל. כיצד לא ניחשו פותרי החלומות מה פשר פרות רזות ושיבולים שדופות?
פרשת מקץ מסתיימת באירוע הדרמטי שבו נמצא גביע הכסף של יוסף באמתחתו של בנימין. לאחר שהתאושש מההלם, הציע יהודה שהאחים כולם יהפכו להיות עבדים ליוסף, כעונש על גניבת הגביע. תגובתו של יוסף להצעה זו הייתה חד משמעית: "ויאמר: חלילה לי מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם". מניסוח תגובתו של יוסף ניתן להסיק כי הפיכת בנימין לעבד היא צעד המתבקש על פי שורת הדין והצדק, וממנו אין לסטות; אלא, שדבר זה מעלה תמיהה: הרי בנימין והאחים בודאי היו מוכנים להחזיר את גביע הכסף ליוסף, ואף לשלם קנס נוסף אם יש בכך צורך. מהי אפוא ההצדקה המשפטית למכור את בנימין לעבד?
תמר יודעת שאם הניסיון ייכשל, היא תישרף, והיא לוקחת את הסיכון הזה (בדומה לחנניה, מישאל ועזריה שנכנסו לכבשן האש). לעומתה, אשת פוטיפר מנסה לשכנע את יוסף, וכאשר הוא מסרב והדברים עומדים להתפרסם (הרי יוסף ברח בלי מעילו העליון אל השוק!), היא מאשימה את יוסף במקום לקחת את האחריות עליה. שני הבדלים אלו קריטיים ביותר, וחשוב לזכור אותם כאשר בוחרים לבצע מעשה לא לגיטימי עם כוונה לגיטימית – זו בעצם קנאות.
חז"ל מתייחסים לניסיון שעמד בפני יוסף כאל ניסיון גדול וקשה. גם בפסוקים תופס סיפור אשת פוטיפר נתח נכבד ומשמעותי, שאינו מאפשר להחשיבו כשולי. ה"שפת אמת" רואה בסיפור זה מפתח חשוב ומשמעותי, הן לאדם הפרטי המבקש לעבוד את ה' ולהסיר מכשול מדרכו, והן לכל עם ישראל בגלות מצרים - כלשונו: "וזה היה הכנה לכל הגלות".
כשאנו באים לבחון את האירועים השונים שעברו על יוסף ממכירתו ועד לפגישתו המחודשת עם אביו, עומדת לנגד שאלה חשובה: האם יש משמעות לאירועים אלו בפני עצמם, או שמא כל אותם אירועים רק מכוונים לתכלית אחת מתוכננת מראש?
מדוע אנו זוכרים את יעקב כאיש תם יושב אוהלים? ועוד, מדוע נקרא יעקב על שם המלחמה "ישראל" ("כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"), ולא על שם הניצחון - "שלם"?
אנו מכירים את עשו באפיון זה כבר מהזמן שהוא חוזר מהשדה כאיש ציד עייף, מריח את קערת הנזיד המהבילה ושוכח מהבכורה. יעקב מקווה שדמות זו התפתחה והתבגרה, וכעת יהיה עשו מוכן לקבל את יעקב. מדוע יעקב עושה מאמץ שכזה?
לא היה לברכת יצחק על מי לחול עד עתה. רק במעבר יבוק, בעלות השחר, התגלה "ישראל" שעליו תחול הברכה: כאשר הופיע אדם שידע להשתמש ב"ידי עשו" הלוחמות, תוך שמירה על "קול יעקב".
על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם" מובא ברש"י בשם המדרש: "לשון תפילה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית. ושינה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל' ללמדך שקפצה לו הארץ". ה"שפת אמת" מתקשה בדברי המדרש: מדוע מקשרים חז"ל בין תפילת ערבית לבין קפיצת הדרך? "ואינו מובן, כי לפירוש הזה שתיקן תפילת ערבית - מה עניין קפיצת הארץ לכאן"?
סיפור אהבת יעקב לרחל, התופס מקום מרכזי בפרשתנו, הוא מן העלילות המפותחות ביותר בתורה ביחסי איש ואישה. ננסה לעמוד על חלקה הראשון והמרכזי של מערכת יחסים זו, כפי שהיא עולה מתוך הפרשה.
פרשת ויצא פותחת בתיאור מסעו של יעקב אבינו לחרן. מטרתו של יעקב בעזיבתו את הארץ היא כפולה: מחד, הוא מבצע את שליחות אמו, אשר עיקר דאגתה היא להצילו מעשו אחיו, החפץ במותו; ובנוסף, יוצא הוא לחרן גם בשליחות אביו, החפץ שימצא שם אשה ראויה. בעקבות כך יש לשאול: מהן המטרות שמאפשרות יציאה מארץ ישראל? ברור, שהסכנה הקיומית שמרחפת מעל ראשו של יעקב מתירה את היציאה מהארץ, כשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש. מה ביחס לסיבות אפשריות אחרות?
באופן פרדוקסלי, נתפס יעקב בכתבי החסידות כמייצג דווקא את מידת האמת - "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". מדוע דווקא יעקב, שבא במרמה לגזול את ברכת עשו, נתפס כמייצג של מידת האמת?
במובן מסוים, ניתן להבין את עשו: כל חייו הוא טורח ומכבד את אביו, מאכילו ומשקהו, כדי להגיע לרגע שבו יקבל את הברכה, וברגע אחד בא יעקב וגונב את עמל חייו, את ברכתו.
פרשת תולדות עוסקת לכל אורכה בתולדותיו של יצחק. למעשה, זו היא הפרשה היחידה בספר בראשית העוסקת בו. בין היתר, הפרשה מפגישה אותנו גם עם מערכת היחסים המורכבת שהייתה ליצחק עם בניו. במערכת יחסים זו נבקש לגעת בקצרה.
כפי שאמרו חז"ל, "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". התורה מקדישה מקום נרחב לתיאור דו-השיח שבין אברהם לבין עבדו, ומדו-שיח זה אנו עשויים ללמוד מסקנות חשובות.
לא מערת המכפלה וקברי אבות הם עיקר הפרשה, אלא תחילה השדה ואחר כך המערה. השדה והנחלה, האחיזה בארץ, הר הטרשים הקרח, שבו יכולים בני אברהם להאחז וגם לנטוע עץ.
נשים רבות בתנ"ך היו עקרות וזכו בתפילתן לפרי בטן. אנו נתמקד בשתי נשים, אשר בשורת הבן בושרה להן על ידי מלאך: אשת מנוח ושרה אשת אברהם. הדמיון בין שתי הפרשיות מפליא: בשניהם, מתגלה מלאך להורים המאושרים ומבשר להם על הולדת בן. עם זאת, קיימים כמה הבדלים בין שתי הפרשיות.
א. אחר הדברים האלה פרשת העקדה פותחת במילים "ויהי אחר הדברים האלה". מכאן ניתן להסיק, שיש לפרשה זו קשר מסוים עם דברים שנאמרו בפרק הקודם.[1] ברם, בפרק הקודם מתוארים שני סיפורים שהתרחשו שניהם "בעת ההוא": גירוש ישמעאל והברית בין אברהם לאבימלך. לפיכך, יש לבחון את השאלה לאיזה משני הסיפורים הדברים מכוונים. מסתבר, שהקשר הוא דווקא
הפסוק בתורה מדבר על יבשה אחת, שנראתה לאחר שהמים אשר כיסו את פני כל כדור הארץ, נקוו אל מקום אחד. כלומר אוקיינוס אדיר אחד הקיף את היבשת היחידה שהייתה קיימת על פני כדור הארץ. וזאת בניגוד גמור לידוע לנו כיום בבירור כי מי האוקיינוסים מקיפים שבע יבשות שעל פני כדור הארץ
מייד בתחילת הפרשה, תיכף אחרי שהבטיח הקב"ה לאברהם את הארץ, התורה מעידה: "ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצריימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". כאשר ירד למצרים, אברהם ביקש משרה לומר לפרעה שהיא אחותו, כדי שהמצרים לא יהרגוהו ויקחוה לאישה. האם אברהם עשה כדין?
ההבדל העמוק והמהותי בין שתי ברית המילה לברית בין הבתרים איננו ניתן לטשטוש. ניצבות כאן לעינינו שתי גישות ודפוסים, המבטאים שתי השקפות, שני דרכים בחשיבה. למעשה, מדובר בשתי משמעויות לעם ישראל, לארץ ישראל ולהיסטוריה היהודית כולה.
בסיפור שכרותו של נח מוצג נח בדמות הניצול, הרואה עולם בנוי וחרב ובנוי, והסיפור מתאר את הדרך בה נח מתמודד עם המהפך שעבר עליו. אלא, שבסיפור מובא גם הצד השני של המטבע: כיצד העולם מתמודד איתו.
כנגד הא-ל האחד, הכולל את כל הכוחות, נברא גם אדם אחד הכולל את כל הכוחות. "זכר ונקבה ברא אותם" הוא ההסבר ל"ויאמר אלוקים נעשה אדם". לשון הרבים בא לכלול את כוחות הזכר והנקבה, לומר שהם אחד: אלוקים אחד מחוץ לעולם, וכנגדו - אדם אחד בתוך העולם.
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן, ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב'). הגמרא בסוטה יב ע"ב מביאה מספר דעות בשאלה מה ראתה יוכבד בבנה, במשה, שבגללו קבעה "כי טוב הוא" והצפינה אותו. הדעה האחרונה מובאת גם ברש"י על הפסוק: כשנולד - נתמלא הבית כולו אורה. מהי משמעות האור שראתה יוכבד? מדוע האור היה חשוב עד כדי כך שיוכבד הסתכנה בהצפנת הילד?
עוד קודם לפסח הראשון שחגגו ישראל ערב היציאה ממצרים, כבר מוזכר חג הפסח בפירוש רש"י. בפרשת וירא, על הפסוק המתאר כיצד לוט הכניס את המלאכים לביתו ועשה להם מצות, מעיר רש"י: "פסח היה". מעודי תמהתי, וכי מפני שאפה לוט מצות - פסח היה? ומה בכלל מקום לחג הפסח לפני יציאת מצרים? מן הסתם, לוט אפה מצות כי הוא מיהר, ולא היה סיפק בידו להכין לאורחיו לחם; אך מה בין זה ובין פסח?