צידה לדרך מספר בראשית
ספר בראשית מספר את סיפוריהם של יחידים, בעוד ספר שמות עובר לספר את סיפורה של האומה. השאלה הטבעית שעולה היא מתי קורה המעבר של עם ישראל מיחידים לאומה.
ויחי
נושאים בפרשה
גורל ויעוד כהכנה לשעבוד
לכל אורך פרשת ויחי מרחף מעל ראשי המשפחה ענן הגלות והשעבוד. ישנה תחושת משבר חמורה, וחשש ממה שהעתיד צופה להם. מה יבטיח כי העם ישרוד את השעבוד הקשה, ויזכה לחזור לארץ ישראל המובטחת ולעמוד ביעדים שלו כעם ה'?
האחדות המשפחתית
כיצד המשפחה נשארה בשלמותה? מדוע אהבתו היתירה של יעקב ליוסף והיחס המיוחד אליו לא יצרה פירוק, כפי שהתרחש במשפחות הקודמות של האבות? השוואה בין התנהלותו של יצחק להתנהלות יעקב לפני מותו, עשויה לשפוך אור על הדברים.
ייחוד עליון וייחוד תחתון
הבנת היחס בין האמירות "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו", היא אחת הסוגיות העמוקות והרחבות בעולם החסידות.
יעקב אבינו לא מת
על כל אחד מן האנשים שנמנות תולדותיהם אנחנו יכולים לומר "מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". למה דרשה זאת נאמרה דווקא על יעקב?
פניו האמיתיות של יוסף
האחים האמינו שהאחווה בינם לבין יוסף לא הייתה מבוססת אלא על הזעקה: "הַעוֹד אָבִי חָי" (מ"ה, ג). מותו של יעקב מבשר בעיני האחים גם על מותה של האחווה, והם מבקשים להחזיר את יחסיהם עם יוסף אל עלילת הגביע, על הניכור והעונש שהיו גלומים בה. יוסף, לעומתם, מבקש לשכנע את אחיו שלמרות שיעקב כבר אינו בין החיים, הסצנה שאליה יש לחזור היא דווקא סצנת ההתגלות, על האחווה שהייתה אמורה להיוולד בה.
לא תקום ולא תטור
מדוע האחים חוששים שוב מפני נקמתו של יוסף, לאחר שכבר בשעת היוודעו אליהם הוא אמר במפורש: "לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים"?
דמעותיו של יוסף
חוסר הקשר בין יוסף ל"אחיו", העדר ההזדהות האישית בין יוסף לבין "אבותיו" וכנען, העדר טקסי אבל והקבורה במצרית - כל אלו נועדו להדגיש את הניגוד למותו של יעקב. התמונה המצטיירת מכל העובדות הללו היא כי יוסף, אף בסוף חייו, נותר נפרד מאחיו, משפחתו, מורשתו ועמו. ייתכן שהוא המנהיג, אך הוא איננו "בן ישראל" כפי שיעקב היה; הוא מנוכר - "אאוטסיידר".
"אני" או "אנחנו"
כולנו חיים בקבוצות שונות, מעגלים קטנים כמשפחה, או חברים לעבודה. ומעגלים רחבים יותר כקהילה, עיר גדולה, וכאומה. לכל אחד יש את אפיו שלו, והדינמקיה הקבוצתית. כיצד נכון ליצור את השילוב הזה? איזה משקל אנו צריכים לתת לפרט בתוך הכלל?
"ויבך יוסף בדברם אליו"
יוסף הבין מה המחיר שהוא משלם על מעמדו כמשנה למלך. מה שהניע אותו במשך השנים היה החלום להיות במרכז העניינים, אולם כעת הוא גילה, שגם אם מצריים רבים סרים למרותו, הרי שבכל הנוגע ליחסיו עם בני משפחתו, יש לו תלות מוחלטת בשאר המשפחה. הישגיו כמנהיג במצרים לא יכלו לפצותו על השבר המוחלט במערכת יחסיו עם אחיו. ההישג החשוב באמת אינו בחיל או בכוח, כי אם ברגישות אנושית בסיסית.
"לו ישטמנו יוסף" – מחילה במעשה
לקראת סוף פרשת ויחי יעקב מספר לנו הכתוב על החשש של אחי יוסף שיוסף יבוא איתם חשבון על חטא מכירתו. מה ראו האחים לחשש כבד זה דוקא בחזרתם מקבורתם אביהם במצרים? מדוע לא בקשו האחים מאביהם עוד בחייו שיצווה ליוסף למחול להם על מכירתו?
"איש אשר כברכתו ברך אותם"
יעקב אבינו לא הלך בדרך הקלה, אלא דאג לחנך את בניו תוך תשומת לב לשוני ביניהם ולדברים המייחדים כל אחד ואחד מהם. שלמותו של עם ישראל אינה רק סך כל הפנים שמבטאים השבטים השונים. כאשר כל אחד עוסק במה שמתאים לו נוצרת הפריה הדדית, וכל אחד מקבל מרעהו ומתפתח גם בתחומים שהם פחות טבעיים לו.