פתיחה בפרשתנו כמה וכמה אירועים קשים:[1] המפגש עם עשו, מעשה דינה, הטבח של שמעון ולוי, ושיאם במעשה ראובן. כעת, נפנה לעסוק ביעקב אבינו, ובפרט בחזרתו לדרך הצדקה והמשפט של אברהם ויצחק. מחזרה זו שבפרשתנו, ניתן ללמוד שתי חובות דתיות חשובות, ובהן נעסוק. הענווה והכרת הטוב החובה הראשונה הנלמדת מפרשתנו, היא ענווה והכרת הטוב: למרות הבטחות
למה לא הזכיר שרו של עשו, הנלחם עם יעקב, את העניין של "הוא פלאי" ליעקב, כמו שנאמר למנוח?
במספר הזדמנויות בחיינו, מזדמן לנו להציג את עצמנו. בדרך כלל, מדובר בשעה שאנו באים במגע ראשוני עם אנשים שטרם הכירו אותנו. אנו עורכים עימם 'הכרות', שנועדה לסלול את הדרך לפיתוח היחסים בעתיד. אופי המידע ותוכנו הנמסר במקרים אלו בדרך כלל קצר. דווקא בשל כך, עליו להיות קולע לאופי הקשר אותו אנו מבקשים לפתח עם הדמות שמולנו.
לא היה לברכת יצחק על מי לחול עד עתה. רק במעבר יבוק, בעלות השחר, התגלה "ישראל" שעליו תחול הברכה: כאשר הופיע אדם שידע להשתמש ב"ידי עשו" הלוחמות, תוך שמירה על "קול יעקב".
שמו של יעקב משתנה לישראל פעמיים, גם ע"י המלאך וגם ע"י הקב"ה. מה ההבדל בין השינויים ומדוע נצרכו שניהם?
ראשי תיבות של המילה שלם: שם, לשון, מלבוש (ש.ל.מ=שלם), יעקב לא שינה את שמו, מלבושו ולשונו, אע"פ שהיה זמן רב אצל לבן וקשר קשרי ידידות עם עשו. למרות הכל הוא נשאר שלם. ובאמת שלמותו של יהודי היא בזה שהוא עומד בתוקף על כך לבלי לשנות משלושת הדברים הללו. עוד כתוב (לב, ל) "ויאמר למה זה