"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע...". (אבות ה' י"ט) בלעם הגיע לרמה רוחנית גבוהה. נביא. אולם מידותיו, דרכו המוסרית
בהיותם בני מאה, אברהם ושרה למעשה כבר התייאשו מכך שיהיו להם ילדים משלהם. המשכיותו של העם היהודי הובטחה רק לאחר שייאוש גמור מילא את לבם של אברהם ושרה. הקב"ה בחר להתחיל כך את השושלת היהודית הארוכה, כדי שתוטבע בנו התובנה החשובה שאסור להתייאש.
אם סוף סוף ישנן תכונות מוסריות כאלה מרשימות ללוט, עלינו לענות על השאלה מה בעצם גרם להתדרדרות הדרסטית עד לסוף הטרגי שמתואר בפרשתנו. היכן חלה נקודת המפנה ומה גרם לה?
כשאנו מתחילים להתפלל אנו אומרים 'א-להינו וא-להי אבותינו א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב". לא ברור מדוע אנו מזכירים כל אחד מן האבות בנפרד. איזו ייחודיות נוספה לכל אחד מן האבות שבגינה יש לציין כל אחד מהם?
לכאורה התנהלותו של אברהם ברדתו למצרים תמוהה. כיצד ומדוע אברהם מבקש מרעיתו שרה לאמר שהיא אחותו על מנת "שייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"? כיצד אברהם מוכן לסכן את אשתו בשביל להציל את עצמו?
מראש, המלחמה שניהל אברהם נגד ארבעת המלכים היתה חסרת סיכוי לנצח, שהרי אותם ארבעת המלכים [מלך שנער, אלסר, עילם, וגויים] למרות היותם 'מעטים' הצליחו לנצח את חמשת המלכים [מלך סדום,עמורה, אדמה, צביים, ובלע]. ניצחון זה העיד על גבורתם הכבירה ועוצמתם האיכותית כפירוש רש"י: "ארבעה מלכים - ואף על פי כן ניצחו המועטים להודיעך שגיבורים היו
שני שותפים עתירים בנכסים חיו בעיר אחת. אחד מהם היה גומל חסדים ונותן צדקה, ומפזר את ממונו לעניים, ובשל זאת נתן לו ה' הצלחה וכל מה שניסה הצליח. וכל האנשים סביבו - כולל גם השותף שלו - היו בטוחים כי שני השותפים ביחד הינם ברי מזל גדולים וההצלחה מאירה להם פנים כאחד. כעבור זמן מה,