בדרך כלל, אם עיקר המטרה של אדם היא להגיע למקום מסוים, לא מציינים מאיפה הגיע אלא רק לאן הגיע. לדוגמא: "פלוני טס למזרח". אין זה משנה שהוא עזב את נס ציונה וטס למזרח. מאידך, אם המטרה של אותו אדם הייתה לעזוב מקום מסוים לא נציין לאן עזב. לדוגמא: "פלוני עזב את הבית בכעס". לא נציין
כאשר מגלה יעקב שעשו הולך לקראתו, אומר הכתוב "ויירא יעקב מאד ויצר לו". רבים שואלים מדוע פחד יעקב? והלא הקב"ה אמר לו בפירוש "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", אז מדוע פקפק יעקב ופחד מפני עשו? היתכן שהקב"ה יחזור בו? פירושים שונים ניתנו, חלקם אמרו שלמעשה לא באמת פחד יעקב, אבל בגלל רק עשה
ישנם הסברים רבים לחלום יעקב ומשמעותו. האברבנל מביא שמונה פירושים שונים לחלום יעקב, כמו ההסבר של רש"י שהקב"ה הראה ליעקב את חשיבות ארץ ישראל בכך שהראה לו את מלאכי א"י עולים ומלאכי חו"ל יורדים ללוות את יעקב מכאן והלאה או כמו פירושו של רבי אלעזר הגדול שהמלאכים היו שריהם של ארבע המלכויות והקב"ה הראה לו
כאשר מגיע עבד אברהם לארם נהריים, הוא מציב לעצמו סימן, מי הנערה הראויה להיות לאישה לבן אדונו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק" (כד,יד). גם כאשר מספר העבד למשפחתה של רבקה את הקורות אותו, הוא מתאר את הסימן שנתן באופן דומה: "ואבוא היום
אברהם אבינו משלם לעפרון ארבע מאות שקל, לא בשקלים פשוטים ורגילים, אלא בשקלים גדולים וקנטרים, וכמו שמבאר רש"י: "עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין". ומנין הגיעו לאברהם אבינו אותם שקלים? אלא אומרים חז"ל, בשעה שאבימלך נתן פיצויים לשרה הוא שילם לה אלף כסף, ונתן לאברהם שק מלא מאותם שקלים,
פשרת חיי שרה עוסקת במאורעות שאירעו לאחר פטירת שרה אמנו,לפיכך מתעוררת תמיהה רבה על שמה של הפרשה - "חיי שרה", בדיוק ההפך מהמסופר בה. יש להסתכל ולראות כיצד קיים קשר בין המסופר בפרשה לבין מהותם האמיתית של "חיי שרה". חיים אמיתיים הם נצחיים. הם אינם מסתיימים בשעת הפטירה, אלא מוסיפים להתקיים ובאים לידי ביטוי בצאצאיו
יש עניין שאם צריכה להגיע פורענות על העולם הצדיק מהפך אותה לטובה ולשפע שיבוא לעולם. בדור נוח הייתה צריכה לבוא צרה על העולם. זהו שאמר הכתוב: "צהר תעשה לתיבה (הפוך את תיבת "צרה" ל"צהר" (פתח של תקווה וישועה)) ואל אמ"ה (אלוקים מידת הדין) תכלנה מלמעלה, ופתח התיבה (האות הראשונה במילה "צרה") בצידה תשים (תשאירנה במקומה),
שואל האברבנאל מספר שאלות על הברית שכורת ה' בעזרת האות של קשת בענן. קודם כל, מדוע הקשת? הלא הקשת היא תופעת טבע טבעית, שכבר הייתה קיימת בעולם לפני כן (כמו שאומרת המשנה שהיא נבראה "בין השמשות") ואין בה שום חידוש.ואם כן, מה הברית שנעשתה בה? הלא אות ברית חייבת לכלול איזשהו חידוש, כמו גל ומצבה
כאשר בורא הקב"ה את האדם נאמר עליו שהוא נוצר "בצלם אלו-הים". מה משמעות המושג "בצלם"? על השאלה הזו ניסו לענות מפרשים רבים, וגישתו של הרמב"ם מציעה לראות במה דומה האדם לקב"ה ולהבין שבכך התייחד גם האדם. הרב סולובייצ'יק אומר שמה שאנו רואים בפרקים הראשונים של התורה, הינו שהקב"ה הינו יוצר ובורא. זה מה שמייחד את
איתא בספרים שכשבא הנחש להחטיא את חוה עמד לימינו השטן, הלא הוא הס"מ. ידוע שיש בלשון הקודש אותיות טובות ולא טובות. במילה "נחש" האות נ' טובה (חמישים שערי בינה, וכו') כנ"ל ש' (ש' שבתפילין, שם ש-ד-י וכו'). לעומתן ח=חטא. גם בשמו של הס"מ זוג האותיות הראשונות לא טובות וזוג האחרונות טובות. בפרשת נח כתיב: "כי
"כי מלאה הארץ חמס", רש"י: "כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם דינם אלא על הגזל". יש מקום לשאול, מדוע דווקא על הגזל נקבע דינם של דור המבול, אמנם גזל זו עבירה חמורה, אבל הם חטאו גם בעבירות נוספות? ועוד יש לשאול כיצד רש"י יכול להוכיח שרק בגלל הגזל נחתם דינם? משל לאדם רע שקילל והרביץ
כאשר יעקב מבקש מיוסף שיקברהו במצרים הוא לא מסתפק בבקשה אלא גם משביע את יוסף שאכן יעשה כדברו. הדבר מעט מוזר, שכן לרוב מצינו שבועה כאשר יש אלמנט של חוסר אמון בין שני הצדדים כמו בין יעקב ללבן או בין אברהם למלך פלשתים. האם יעקב אכן חושב שיתכן שיוסף יחזור בו ולא יקבור אותו לפי
חלק מברכותיו של יעקב מהוות תוכחה כלפי הבנים. ראובן, כבכור הבנים, היה ראוי לרשת את תפקיד ההנהגה, אך בבחירתו השגויה הפסיד מעלה ויתרון זה. וכך פונה אליו יעקב: "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז" - ומפרש רש"י: "יתר שאת - ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה לשון נשיאות כפים, ויתר
בתחילת הפרשה, יהודה המנהיג ניגש ליוסף המחופש למלך פרעה, וחוזר מחדש על חלק מהאירועים שקרו בין משפחת יעקב למלך המצרי, ומסכם בכך שאביו [=יעקב] לא יעמוד בצער הנפשי על ניתוק בנו, בנימין, ממנו. רגע לפני התגלותו של יוסף לאחיו, ישנה הנחייה של יוסף להוציא את כל המצריים מחדרו. הנחייה זו נבעה מכך ש"ולא יכל יוסף
פרעה חולם שני חלומות שונים, שיש בינםמכנה משותף: א. פרות רעות בולעות פרות טובות. ב. שיבולים דקות בולעות שיבולים בריאות. יוסף בפתרונו קובע נחרצות "חלום פרעה אחד הוא" - הפרות והשבלים הטובות מסמלים את שנות השובע במצרים, והפרות והשבלים הרעות מסמלים את שנות הרעב במצרים. יוסף בעצמו עונה מיד על שאלה מתבקשת "ועל השנות החלום"
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" בן אדם צריך להיות יציב בחיי היום יום שלו כ"סולם מוצב ארצה" לא חי בדימיונות כל הגשמיות חייבת להיות מוגבלת אולם "ראשו מגיע השמימה" המח שלנו אסור לו להיות מוגבל בגשמיות אלא לפרוץ מהגשמיות לרוחניות ללא גבולות. ומתי "מלאכי אלקים עולים
אחי יוסף זועמים על חלום האלומות של יוסף, ופונים אליו בתמיהה "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו". מה פשר כפילות זו? האבן עזרא מפרש, שהמושגים מלך ומושל שונים זה מזה; מלך מבטא שלטון ברצון ובהסכמת העם, ומושל מבטא שלטון בכוח ללא הסכמה ומינוי של העם. לאור זה, הגר"א טוען, שעיקר תמיהתם של האחים מכוון
יעקב מגיש לעשו את המנחה, ועשו מסרב לקחת ממנו בנימוס, ואומר לו "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך" (בראשית לג, ט). יעקב היה יכול להרפות ממנו, אך מפציר ומנסה פעם נוספת לשכנע את עשו לקבל ממנו את המנחה "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך... וכי יש לי כל ויפצר בו" (שם, יא).
לכל אחד משלושת האבות ישנה את ההתמודדות שלו עם הווייתו של העולם בעבודתו עם עצמו ובעבודתו למול המקום. יעקב יוצא לגלות בעל כורחו, חרף אחיו עשיו הקם עליו להורגו. היציאה הזו מבטלת את השגרתיות החסרת עצמיות והתעלות ומעבירה אותנו לספירה אחרת, אל מקום ומרחב בו התמצית האינדיווידואלית יכולה לבוא לידי ביטוי. היציאה מן המקום שבו
למה הגיעו אברהם ועםרון לסכום של 400 שקל כסף למה לא סכום אחר? עפרון אומר לאברהם "400 שקל כסף ביני ובינך..." האות האמצעית של עפרון היא ר =200 ושל אברהם גם ר = 200. יחד 400 שקל כסף - ביני ובינך מה הוא. (נשלח ע"י יוסי ירום)
אברהם, עמוד החסד והאהבה, מכניס אורחים בתחילת פרשת וירא. אברהם מבקש מאורחיו בקשה לא שגרתית "ורחצו רגליכם". רש"י מסיק מכך, שאברהם חשב שאורחיו הינם ערביים המשתחווים לאבק רגליהם, ועל כן ביקש מהם לבער את העבודה זרה שלהם בטרם יכנסו לביתו. אברהם התייחס לאנשים הפשוטים הללו כמו אנשים חשובים שרצים לקראתם "וירץ לקראתם" [כמו שמצוה לרוץ
מראש, המלחמה שניהל אברהם נגד ארבעת המלכים היתה חסרת סיכוי לנצח, שהרי אותם ארבעת המלכים [מלך שנער, אלסר, עילם, וגויים] למרות היותם 'מעטים' הצליחו לנצח את חמשת המלכים [מלך סדום,עמורה, אדמה, צביים, ובלע]. ניצחון זה העיד על גבורתם הכבירה ועוצמתם האיכותית כפירוש רש"י: "ארבעה מלכים - ואף על פי כן ניצחו המועטים להודיעך שגיבורים היו
בדור המבול, בני האדם השחיתו כ"כ את דרכם,שהאווירה השלילית חלחלה והשפיעה אף על החיות, וגרמה להם לחרוג מטבעם - "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית פרק ו), והסביר רש"י כל בשר - אפילו בהמה חיה ועוף נזקקים לשאינם מינן. האם האדם משפיע על החיות? בפרשת בראשית
"בראשית ברא אלה-ים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום... ויאמר אלה-ים יהי אור... וירא אלה-ים את האור כי טוב, ויבדל אלה-ים בין האור ובין החשך, ויקרא אלה-ים לאור יום ולחשך קרא לילה, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". בנקודת הפתיחה ובמצב הנתון שורר בעולם חושך ותהו ובהו. הקב"ה ביום
אומר המדרש שביקור המלאכים אצל אברהם התרחש בפסח, וזאת למדים מדברי אברהם לשרה: "מהרי שלוש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות" - "אמרת פרס הפסח הוה" (בראשית רבה מ"ח י"ב). וקשה שהרי למדנו ש"אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ"ג בצים וחומש ביצה בינונים והוא עשרון" (שו"ע או"ח תנ"ו א') וכיצד אמר אברהם
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". המפרשים מתעכבים על מה שכתבה התורה בלשון הווה- "הבאים" הרי לכאורה היה לה לכתוב בלשון עבר "שבאו", כמו שנאמר בהמשך הפסוק "את יעקב איש וביתו באו" שהרי פרשה זו נאמרה אחרי פטירתם של כל שבטי ישראל, שנים רבות לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים? האור החיים הקדוש מבאר שהשבטים ירדו
בשעה שבא יוסף לבקר את אביו השוכב על ערש דווי, יעקב פונה ליוסף בדברים, הכוללים גם ברכות לבניו. נושא אחד מרכזי שוזר את כל דברי יעקב ליוסף - ארץ ישראל. יעקב מספר ליוסף על התגלות ה` אליו, בשעה שעמד לעזוב את הארץ, ועל הבטחתו שם ליעקב - ``ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם``
לפני מותו קורא יעקב לבנו, ליוסף, ומבקש ממנו (בראשית מ"ז כ"ט): "אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". יוסף מבטיח לאביו (שם פס' ל'): "אנכי אעשה כדברך". ויעקב מצווה גם את שאר בניו לקוברו במערת המכפלה (בראשית מ"ט כ"ט). ואכן, עם מותו של יעקב
יוסף אומר לאחיו בשלחו אותם "ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (בראשית מ"ה\כ"ד). מסביר על זה רש"י - "אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך". יודע היה יוסף - מנסיונו המר, את נטייתם של אחיו להגיע לחקר האמת בכל מחיר, וחושש היה שמא בלהט הויכוח האידיאולוגי אשר ללא ספק יתפתח ביניהם בדרכם להביא את יעקב מצרימה
יוסף אומרלאביו "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי" (בראשית מ"ה\י'), וכי ארץ גושן היתה קרובה לבירת מצרים, אשר בה מן הסתם ישב יוסף? והלא שכנה בפאתי מצרים, וקרובה היתה יותר לארץ ישראל, וכיצד מבטיח יוסף "והיית קרוב אלי"? אלא, בא הכתוב לרמז לנו כי לא תמיד יש לבקש את השכנות הגיאוגרפית בין ענפי המשפחה, ולעיתים
הפסוק אומר "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מ"ה\ד'). לא להקניטם הזכיר כאן את ענין המכירה - אלא אדרבה: לרצותם ולתאר בפניהם את גודל אהבתו אליהם: גם "אשר מכרתם", בשעת המכירה ממש - כאשר הפקרתם אותי תמורת בצע כסף, לא פגה אהבתי אליכם, ולא נפגמה האחווה; גם אז הייתי ונשארתי "יוסף אחיכם"! (פנינים
יוסף אומר לאחים "אני יוסף העוד אבי חי" (בראשית מ"ה\ג'). והרי כבר אמרו לו האחים כי אביהם חי, ולא עוד אלא שגם לפני כן שאלם על זאת, והשיבו לו כי חי הוא אביהם! אלא, מוחזק היה יוסף באחיו כי עלולים הם לכחש בנסיבות מסוימות: שהרי יהודה עצמו אמר ליוסף לפני כן כי "יש לנו אב זקן
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מ"ד\י"ח): "אליו" - אל עצמו, אל פנימיות לבבו שלו. שהרי מתחילה רבו הספקות והשאלות בלבם של אחי יוסף, ויהודה בראשם, על מה עשה להם ה' ככה, ומדוע הגיעום הדברים כפי שהגיעו. אבל עתה מתחיל יהודה להבין, אם לא בשכלו - אזי בתחושותיו, כי ההשגחה העליונה מציבה בפניו עתה
בפרשת וישב קראנו על היין: "ויספר שר המשקים את חלמו ליוסף ויאמר לו בחלומי והנה גפן לפני: ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים" וכו´ את נר חנוכה אנו מדליקים זכר לנס שארע במצות הדלקת הנרות בבית המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר
לפי הדרש, כמה ילדים אנו מצווים להביא לעולם? ובכן יש הסבורים שניים לפחות בן ובת. ואולםדרש יפהסובר שלושה! וכי למה? ובכן מצוות הכתוב בתורה בלשון משולשת "פרו ורבו ומלאו את הארץ" משני הורים שמביאים לעולם שלושה כך בעצם מתקיימת מצוות הרבייה. והרי אין מילה ואפילו קוצו של יוד שנכתב ללא מהות וכוונה רוחנית. (בשם ישי
נאמר בפרשה "את אשר הא-לקים עושה הגיד לפרעה" (בראשית מ"א\כ"ה). כאן נאמר - "הגיד לפרעה", ומדוע כאשר מדובר על הפרות הרעות ושנות הרעב - נאמר "אשר הא-לקים עושה הראה את פרעה"? אלא, ידוע על פי הגמרא במסכת שבת, כי "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בו", כלומר - הבטחה היוצאת מפי הקב"ה -
כתוב על פרעה - "ויהי בבוקר ותפעם רוחו". על פי הרמב"ן, פעימת רוחו, התפעמותו והתרגשותו של פרעה - היתה דווקא בבוקר. וכל כך למה? הנה, בידוע הוא כי יוסף נשתחרר מבית האסורים בראש השנה. עוד ידוע מן הגמרא, כי בראש השנה נידונים בני אנוש לפני כסא הכבוד, בזה הסדר: אומות העולם - בלילה, ועליהן נאמר
נאמר על פרעה שהוא חולם "והנה עומד על היאור". יש מנהיגים אשר כל ימיהם - חלום אחד גדול; מנותקים הם מן המציאות, אינם חשים בכאב העם ואינם שותפים בשמחתו; משל חיים הם בתוך בועה משלהם. וכל כך למה? משום שחושבים הם עצמם ליחידי סגולה ומורמים מעם, "והנה עומד על היאור": כלומר, הם ניצבים מעל הכל,
נאמר: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף, ולא פנה אל רהבים - על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתווסף לו שתי שנים" (מדרש רבה). מאמר זה תמוה משתי בחינות: האחת - מדוע הוא פותח בשבחו של יוסף ("אשרי הגבר"), ואחר כך מספר בגנותו? והשנית - הרי נאמר "וברכך ה' א-לקיך בכל
בסוף פרשת "וישלח" מנויים אלופי עשו. אנו מוצאים כי משפחות עשו, למרות שבאו מאמהות שונות, חיו באחדות ובהרמוניה. ולא בכדי, נאמר ליעקב (בתחילת הפרשה הקודמת) כי "הנה הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו", כאשר "עמו" יעיד כי ארבע מאות ראשי הגייסות של עשו היו "בלב אחד כאיש אחד". לעומת זאת, יעקב יודע ברוח הקודש, ונוכח