אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה (בראשית ל"ז\ב'). הרי היו לו ליעקב עוד אחד עשר בנים, ואם ביקש הכתוב למנות תולדותיו - מדוע הגדיר רק את "יוסף" כ"אלה תולדות יעקב"? ומה עוד, שבידוע הוא כי "אלה" בא "לפסול את הראשונים" (ראה רש"י בפתח פרשת משפטים, וכן במדרשים) ולייחד את ההגדרה רק למפורט בצידה!
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראשית ל"ז\א'): "ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י בשם המדרש). בהקשר לכתוב "ועשה לו כתונת פסים", תולים חז"ל את ירידת בני ישראל למצרים באפלייתו של יוסף לטובה על ידי אביו: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים; שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף
על מכירת יוסף קשה מדוע האחים שקרו את אביהם וניסו, באמצעות טבילת כתונת הפסים בדם שעיר העזים, לשכנעו שיוסף נטרף, ומדוע לא גילה הקב"ה ליעקב את האמת? על שתי השאלות ניתן לענות ב"חדא מחתא" ולהסביר כי האחים ידעו שגורל ההורים של הנעדרים מר מגורלם של ההורים השכולים. לכן מתוך כוונה טובה ניסו להסתיר את האמת
על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו..." יש לשאול: והרי כבר מאמצע הפרשה הקודמת סופר על חזרתו של יעקב אבינו לארץ? לכן דרשו חכמים את הפסוק כתיאור מצבו הרוחני של יעקב, וכמובא ברש"י "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף..." והדברים נראים תמוהים: מי צרה עינו בשלוותו של יעקב? ומה היא אותה שלווה
צריך להבין מה גרם ליעקב לאהוב את רחל מלאה לאחר נישואיו עם לאה. על הפסוק ויזכור אלוקים את רחל [ל,כב] אומר רשי "הקב"ה זכר לה [לרחל] שמסרה סימניה לאחותה ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו". שכן היו בכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול, והקטנה לקטן, כלומר שרחל תתחתן עם יעקב
סיבות רבות מביאות אדם מישראל, השוהה בגלות, להחליט לעלות אל ארץ אבותיו. וכולן נמצאות גם אצל האב השלישי של האומה, יעקב אבינו. ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ היא האנטישמיות: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום". עוד לא התחילו רדיפות וגזירות, עוד לא התחילו רציחות ושמדות; אבל יעקב כבר קורא את הכתובת על
"ויאמר ד' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להן ...", ובהמשך: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו ... ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך
כאשר מבקש יעקב מלבן לצאת חזרה לביתו, הוא אומר לו "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". הרש"ר הירש מביא את תשומת ליבנו שיעקב לא אמר "אל מקומי ואל ארצי" כמו שיתרו אמר בהמשך "אל ארצי ואל מולדתי אלך". לכאורה, אכן אין אדם יכול להיות במקום מגוריו אלא אם כן הוא נמצא גם בארצו. אך אצל יעקב
כאשר יוצא יעקב מבאר שבע והולך לחרן מבטיח לו ה' בחלומו (בראשית כ"ח ט"ו): "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". מסביר רש"י: "אנכי עמך - לפי שהיה ירא מעשו ומלבן". חששו זה של יעקב עתיד להיעלם לאחר שייאבק עם
התורה מספרת לנו באריכות בפרשתנו את עניין חפירת הבארות על ידי יצחק ועבדיו. בתחילה מספרת התורה שאת כל הבארות שחפר אברהם, סתמו אותם הפלשתים. לאחר מכן בא יצחק וחופר את כל הבארות שחפר אברהם, אלו שכאמור נסתמו בעפר על ידי פלישתים. אז חופרים עבדי יצחק בנחל ומוצאים שם באר מים חיים אך רועי גרר רבים
מדוע בקש יצחק מטעמים לפני ברכתו? בארו הראשונים שבקש לענג את גופו כדי שתיהיה נפשו שמחה ומעונגת, כי כאשר מתחזקים כוחות הגוף , מתעוררים כוחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב,ג ) ויהי כנגן המנגן
כאשר בוחנים את המעשה בו מצליח יעקב להשיג את הברכה מאביו, ברורות כוונותיהם של רוב הדמויות, חוץ משל רבקה. לא ברור מדוע מנסה רבקה להניע את יעקב לגנוב את הברכה. לאיזו הצלחה יכלה כבר לצפות מהמעשה הזה? האם באמת חשבה להטעות את יצחק, אדם בעל רוח הקודש? האם באמת ציפתה שאחרי שהמרמה יתברר (והלא ברור
כאשר יצחק מצליח יותר מדי בעיני הפלישתים, פונה אליו אבימלך ואומר לו "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאוד". אומר על זה הרש"ר הירש - הפסוק הזה בעצם רומז על האופן שבו עם ישראל שומר על תפקידו לקראת הגאולה. אותה קנאה עצמה של הגוים, בהצלחתו של ישראל היא אחד מהמכשירים של ההשגחה להציל את עם ישראל.
פרשת תולדות מספרת על לידתם וחייהם של יעקב ועשיו. על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אומרים חז"ל שכבר בהיותם ברחם אימם נתגלו אצל יעקב ועשיו נטיות מנוגדות - יעקב נמשך לבית-המדרש, ואילו עשיו נמשך לבית עבודה-זרה. כמו-כן אומרים חז"ל, שהשניים רבו סביב "נחלת שני עולמות". נשאלת השאלה מדוע הייתה ביניהם מריבה בעניין זה, והלוא השאיפות השונות של
התורה אומרת שעשו אדום משום שביקש מיעקב לתת לו מעט מ"האדום האדום הזה". זה נראה מעט מוזר. בגלל צורת הביטוי הזו נקבע בתורה שמה של אומה שלמה? בגלל האפיזודה הזו? חז"ל מפרשים שיעקב הכין את נזיד העדשים ליצחק אביו מפני שאברהם נפטר באותו היום. נהוג שמנחמים אבל בתבשיל של עדשים. ברור שגם עשו ידע שאברהם
חז"ל אמרו שגדולה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. הם התכוונו אכן לסיבה ששיחתו של אליעזר חוזרת שוב באריכות שכזו בתורה, אבל ניתן גם לומר שמדובר כאן בתפילתו של אליעזר - "אין שיחה אלא תפילה". אליעזר מגיע לכל העניין חצוי בליבו - מצד אחד הוא עבד נאמן של אברהם, והוא מקיים את שליחותו ללא שום
רש"י מסביר שאליעזר רץ לקראת רבקה כאשר הגיע לשאוב מים "לפי שראה שעלו המים לקראתה". מסביר הרמב"ן שרש"י לומד זאת ממה שכתוב "ותמלא כדה ותעל" ולא כתוב "ותשאב" כמו שכתוב בהמשך "ותשאב לכל גמליו". נשאלת השאלה למה באמת כאשר מילאה רבקה את המים לגמלים לא עלו לקראתה המים כמו מקודם? אומר על זה רבי לוי יצחק
"ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו". כנגד ליצני הדור שאמרו מ"אבימלך נתעברה שרה", (ראה רש"י לתחילת פרשת "תולדות", בראשית כ"ה כ"ט), מעידה התורה (בראשית כ"א ד'): "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלקים". מילוי האותיות של "בן לזקניו" שווה 728. מילוי האותיות של "בן שמנת ימים" שווה 728. "יצחק" (עם
בפרשתינו יש אזכור רב של מלאכים:אורחי אברהם,סדום,שילוח הגר ואף עקידת יצחק. במסכת בבא- מציעא, פרק ז´, עמ´ פ"ו, דף ב´- מסופר לנו מי היו שלושת המלאכים שבאו לאברהם ומה היה תפקידם: א) מיכאל- לבשר לשרה ב) רפאל- לרפא את אברהם ג) גבריאל- להפוך את סדום נשאלת השאלה: מדוע אם כך מגיע גבריאל לבקר את אברהם? כמו
כתוב בפ´ "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" ואומר רש"י בשם המדרש "בקול רוח הקודש שבה , למדנו שאברהם טפל לשרה בנביאות" והדברים נראים תמוהים, וכי אם שרה עיקר ואברהם טפל, למה מזכיר הכתוב את אברהם וגילויי שכינה אליו ואילו שרה אינה מוזכרת כ"כ ? אלא שכתוב בהקשר אחר "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו
על אברהם מסופר שהגיש לאורחיו לחם ובשר,ואילו על לוט כתוב "ומצות אפה" [יט ג]. רשי מפרש שלוט אפה מצות כי פסח היה. בעל התוספות מסביר את ההבדל בין אברהם ללוט, בגללו הכין אברהם לחם ובשר ולוט אפה מצות. ישנו טבע הטבוע בלבבות האנשים בזמן שמקבלים אורח לביתם. בזמן שהאורח חביב על בעל הבית אז חביב
אחת המטרות בעקידת יצחק היתה להראות לעולם את רמת אהבתו ודבקותו של אברהם אבינו הקב"ה, ואת האופן שבו הוא מכוון ועושה את כל מה שהקב"ה מצווה עליו. אומר על זה ה"כתב סופר" שלכאורה אין בזה הוכחה גדולה לכך. יתכן שאפשר לומר שאברהם היה פשוט אדם אכזרי, ולא היה לו קשה במיוחד כל העניין. בעיקר, אומר
פרשת "וירא" נפתחת כאשר ה' נראה אל אברהם - "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום". מיד אחר כך, מסופר על המלאכים שהגיעו אל אברהם. לא ברור מה משמעות ה"היראות" הזו של ה' לאברהם. מה הוא אמר לו? מה היה שם? ממתי הקב"ה נראה לנבחריו בלי לעשות כלום מעבר לזה. פירוש
לאחר שהולכים המלאכים להשחית את סדום פונה אברהם להקב"ה, כמו שמספרת התורה (בראשית י"ח כ"ג): "ויגש אברהם". על המילה "ויגש" אומר רש"י במקום: "ויגש אברהם - מצינו הגשה למלחמה (שמואל ב' י' י"ג): "ויגש יואב", הגשה לפיוס (בראשית מ"ד י"ח): "ויגש אליו יהודה", והגשה לתפלה (מלכים א' י"ח כ"א)" "ויגש אליהו הנביא", ולכל אלה נכנס
אחרי שכדרלעומר ושותפיו לוקחים בשבי את לוט, יוצא אברהם להצילו והוא לוקח עמו שלוש מאות ושמונה עשר אנשים מאנשי ביתו. ועל כך אומר רש"י (בראשית י"ד י"ד), בהביאו את דברי הגמרא במסעת "נדרים" (דף ל"ב עמ' א'): "אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו". ורמז לכך יש בהמשך (שם פס' ט"ז): "וישב את כל
שני שותפים עתירים בנכסים חיו בעיר אחת. אחד מהם היה גומל חסדים ונותן צדקה, ומפזר את ממונו לעניים, ובשל זאת נתן לו ה' הצלחה וכל מה שניסה הצליח. וכל האנשים סביבו - כולל גם השותף שלו - היו בטוחים כי שני השותפים ביחד הינם ברי מזל גדולים וההצלחה מאירה להם פנים כאחד. כעבור זמן מה,
נכתב בספר בראשית שה' ברא את האדם חסר במקצת ממנו כלומר חסר את "התוכנה" להבנה את האות א . האדם יוכל לחקור לשאול ולהבין כפי שנרמז במילה הראשונה בתורה בראשית,מראש תבה ב- ועד סוף תבה -ת, אבל באות א לא ניתנה הבנה, לכן נשאל מה מה מיוחד באות זו. אם נכתוב את האות כמילה - "אלף"
"ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד את שם את חם ואת יפת" (בראשית ה' ל"ב). נח הוליד את יפת (ראה רש"י על הפסוק) רק בהגיעו לגיל 500. ולמה? כי המצווה היחידה שהיתה עד אז היתה "פרו ורבו" (בראשית א' כ"ח). "פרו ורבו" שווה 500. ומה קורה למי שאינו עוסק בפריה ורביה? על צוויו של
כשציוה הקב``ה את נח על בניית התיבה, הוא תיאר את הזמן שבו אמור המבול להתרחש: ``כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה`` (ז,ד). תיאור זמן דומה נאמר גם במעמד הר סיני - ``ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן... ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה`` (שמות כד,טז-יח). דמיון מפתיע
נאמר בפרשה: ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. נאמר על זה במידרש: לא אמר "כי טוב" ביום השני מפני שנעשתה בו הבדלה בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, ובמקום שישנה הבדלה אין מקום לטוב. כלומר מכיוון שהיתה הפרדה בין המים למים לא נאמר "כי טוב". נשאלת
ידוע הוא הרש"י הראשון על התורה שמסביר מדוע פתחה התורה דווקא בבראשית, כלומר במעשה בריאת העולם. לכאורה, אומר רש"י בשם ר' יצחק, היה צריך לפתוח ב"החודש הזה לכם ראש חודשים", שהיא המצווה הראשונה (שקיבלו ישראל כציבור) ולא במעשה יצירת העולם, אלא שמגיע סיפור בריאת העולם למקרה שאומות העולם יגיעו ויגידו לישראל "ליסטים אתם שכבשתם ארצות
רש"י על מילה "בראשית" מביא את חז"ל שאומרים שהעולם נברא למען שני דברים שנקראו "ראשית" - למען ישראל שנאמר עליהם "ראשית תבואתה" בירמיהו ולמען התורה שנאמר עליה "ראשית דרכו" במשלי. לכאורה לא ברור למה לקחו חז"ל שתי סיבות ולא בחרו פשוט אחת מהן. (וגם למה לפי זה כתוב בראשית). אלא שאפשר לומר שזה כמו הפירוש
במכירת יוסף נאמר: "ויצלהו מידם... לא נכנו נפש". ראובן לא רצה שהוא ותשעת אחיו, יהרגו את יוסף. וב"אלה אזכרה", הפיוט על עשרת הרוגי מלכות, ביום הכיפורים נאמר על הקיסר של רומי: "אמר להם: ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו :התורה אמרה מות יומת. ענה ואמר להם: אם