וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה
הפסוק הראשון בפרשה בא לשרת את השני: בחיי שרה נמצא ההספד שהספיד אברהם, ומשם לומדים איך ראוי הספד להישמע.
הפסוק הראשון בפרשה בא לשרת את השני: בחיי שרה נמצא ההספד שהספיד אברהם, ומשם לומדים איך ראוי הספד להישמע.
בניגוד לבכי המבטא את רגשות הצער הספונטניים, ההספד הוא קולו של השכל הצונן. משכך, במצב רגיל, בתחילה האבל בוכה באופן ספונטני, ואחר כך מתעשת ומספיד את המת. מדוע אברהם שינה מסדר זה? מדוע אברהם היה צריך לבוא כדי לספוד לשרה ולבכותה?
מה מיוחד בשרה שהופך אותה לכל כך מרכזית בהקמת עם ישראל?
סיפור העקדה היה ניסיון קשה בעבור אברהם. מצד אחד הוא העמיד את אברהם מול הקב"ה, אבל מצד אחר מתברר שהניסיון אינו תם ושהשלכותיו קשות.
עולם של יחידים- עולם של דין הוא. חסד עניינו נתינה וקבלה אהבה ורעות. אבל בעולם של יראה של דין - סגורים הפרטים בלבדיותם.
בשלהי פרשת חיי-שרה מסופר כיצד יצחק יורש את מקומו של אברהם כנבחרו של הקדוש ברוך הוא: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (כ"ה, יא) אף שפסוק זה מתאר נקודת מעבר רבת חשיבות בתולדות האומה, האופי ה'טכני' של האמור בו אינו מעודד את לומדי התורה להקדיש לו עיון מיוחד. עם זאת, קריאה קפדנית של הפסוק, תגלה שהנתונים שמופיעים בו רחוקים מלהיות טריוויאליים.
למה דווקא דרש 400 שקל כסף?
פרשה זו קרויה ''חיי שרה'', אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר ''בראשית'': ''ויחי'', אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז''ל: ''צדיקים במיתתם קרויים חיים''. ויהיו חיי שרה, ויהיו בגימטרייא= 37. כנגד 37 השנים הטובות של שרה- מאז שילדה את יצחק ועד
מפרש"י על הפסוק - מה טעם נקרא קרית ארבע, על שם ארבעה ענקים שהיו שם: אחימן, ששי, תלמי ואביהן, פירוש שני של רש"י על שם ארבעה זוגות שנקברו שם... ה"כלי יקר" מפרש בדרך שונה, קודם, לקרית ארבע היו ארבעה שמות, והם: אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון. ולאחר מכן היא נקראת בארבעה שמות מכיוון שמקום זה
פשרת חיי שרה עוסקת במאורעות שאירעו לאחר פטירת שרה אמנו,לפיכך מתעוררת תמיהה רבה על שמה של הפרשה - "חיי שרה", בדיוק ההפך מהמסופר בה. יש להסתכל ולראות כיצד קיים קשר בין המסופר בפרשה לבין מהותם האמיתית של "חיי שרה". חיים אמיתיים הם נצחיים. הם אינם מסתיימים בשעת הפטירה, אלא מוסיפים להתקיים ובאים לידי ביטוי בצאצאיו