תפילת עבד אברהם

פתיחה

כאשר אליעזר, עבד אברהם, הולך למצוא אישה לאדונו – הוא פונה לריבונו של עולם בבקשת עזרה וסיוע: “וַיֹּאמַר ה’ אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי” (כ”ד, י”ב-י”ד)

שיחתן של עבדי אבות גדולה מתורתן של בנים (בראשית רבה ס’, ח’). ננסה גם אנו לעיין בתפילתו של אליעזר עבד אברהם וללמוד מתוכם כמה עניינים הנוגעים לתפילותינו אנו.

א**.** על מה מתפללים**?**

אליעזר עבד אברהם נשלח למשימה פשוטה ביותר – להביא ליצחק אישה מבנות כנען. אברהם אבינו פטר אותו מהשליחות, במידה והוא לא היה מוצא את האישה המתאימה ליצחק. בבקשתו של אברהם אין כל פירוט על אופיה של האישה, תכונותיה או כל פרט אחר מלבד היותה שייכת למשפחת אברהם: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּ-ה’ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק” (שם ג’-ד’)

הפשטות והצמצום שבבקשת אברהם מעלה תהיות – מדוע אליעזר פונה אל הקדוש ברוך הוא בבקשת עזרה? הרי המשימה לא קשה כל כך. התשובה לכך פשוטה: אברהם עצמו הוא זה שעירב את הקדוש ברוך הוא במציאת הזיווג: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה: ה’ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם” (שם, ו’-ז’)

אם כן, אליעזר רק מילא את שליחותו של אברהם גם בפניה לבורא העולם.

אלא, שאליעזר מוסיף בתפילתו פרטים עליהם אברהם כלל לא דיבר, ומבקש מהקדוש ברוך הוא סימן למציאת הזיווג.

ב**.** ניחוש וסימן

ניתן להתייחס לסימן שעשה אליעזר בשתי דרכים. הגמרא במסכת חולין עוסקת באיסור ‘ניחוש’ ומגדירה את האיסור להשפיע על מעשיך ממקרי העולם בצורה הבאה: “כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש” (סנהדרין צה:)

מכח גמרא זו מגדיר הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים את איסור הניחוש בצורה הבאה: “אין מנחשין כעכו”ם שנאמר לא תנחשו. כיצד הוא הנחש, כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים… וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם…” (רמב”ם עבודת כוכבים י”א, י”ד)

הראב”ד במקום מזדעק על הדברים מהם נשמע שאליעזר חטא באיסור ניחוש: “אמר אברהם זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה” (השגות הראב”ד שם)

בשביל להציל את הרמב”ם מדבריו החריפים והנוקבים של הראב”ד, מציע הר”ן שאכן במקרה של אליעזר אין עבירה על איסור ניחוש מכיוון שזהו ניחוש שיש בו הגיון והוא לא שרירותי בלבד:
“וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל’ לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ’ ד’ מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם. ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי’ ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב’ שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי’ ליצחק” (חידושי הר”ן, חולין שם)

לדברי הר”ן אליעזר בעצם מבקש אישה גומלת חסדים. ייתכן שהרמב”ם חלק על הדברים, והבין שאכן באליעזר אין איסור ניחוש מכיוון שהוא אינו חלק מעם ישראל ועכו”ם לא נצטוו על כך.1

אם כן מצאנו כאן שתי דרכים בתפילת אליעזר, אחת שאכן מדובר על סימן בלבד להבנת רצון הבורא, והשנייה שאליעזר מבקש תכונה מסויימת לאשתו של יצחק.

ג**.** תפילה לרצוני או לרצון הבורא

על פי דברי הר”ן, אליעזר קובע שאשתו של יצחק ראויה להיות גם היא גומלת חסדים ומלמדנו שאפשר להתפלל שהקדוש ברוך הוא יעשה את רצוננו. דברים אלו לא פשוטים לכולם. בספר העיקרים כתב רבי יוסף אלבו דברים אחרים לחלוטין:
“ולזה יהיה מבחר התפלה מה שהיה מתפלל החכם ואומר רבונו של עולם עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה, אמר שיעשה רצונו בשמים בענין שיהיה נחת רוח מתחת ליראי ה׳, וזה שישדד המערכת לבטל הגזרה מעל עושי רצונו בענין שיהיה להם כח לינצל מצרתם, ואחר כך אמר והטוב בעיניך עשה, כלומר ובכל דבר שאני מתפלל לפניך אל תפן לדברי ולא לבקשתי לעשות מה שלבי חפץ או מה שאני שואל, שפעמים הרבה אני מבקש ומתפלל על דבר שהוא רע לי, לפי שאני מדמה וחושב שהוא טוב, ואתה הוא היודע יותר ממני אם הדבר ההוא טוב אלי או רע, ועל כן אתה תבחר ולא אני, עשה מה שאתה יודע שהוא טוב, וזהו והטוב בעיניך עשה, לא מה שהוא טוב בעיני” (ספר העיקרים מאמר ד’, כ”ד)

ולכאורה צודקים הדברים, שכן הקדוש ברוך הוא יודע מה הטוב המוחלט ולא אנחנו, אם כן מה הכח בתפילתנו? מדוע לא להתפלל תמיד רק ש-ה’ יעשה רצונו?

ניתן להציע כאן כמה כיוונים.

ייתכן שאכן לא תמיד אדם יודע מה טוב לו, ובכל זאת ניתן לו המקום לטעות. אנו מכירים את הסיפור של יפתח שפנה לקדוש ברוך הוא בבקשה כי בתמורה לניצחון במלחמה הוא יקריב את היוצא מפתח ביתו, כאשר מי שיצאה משם בסופו של דבר היא בתו (שופטים י”א).

אפשרות אחרת ניתן ללמוד מתוך דברי הרב קוק הדן בשאלה כיצד תפילה יכולה להשפיע על רצון ה’, הרי רצונו אינו משתנה כלל והוא יודע הכל מראש. מתשובתו של הרב לשאלה זו נוכל לענות גם אנו על שאלתנו:
“החושב בתפילה שמשנה את הענין הא-להי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה הא-להית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, ועל ידי היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך” (קובץ א’, תרס”ד)

הרב מלמדנו כאן שפעולת התפילה אינה על ה’ אלא על האדם בעצמו – כאשר האדם פונה לקדוש ברוך הוא ומתפלל הוא משנה את רצונו, ובכך משפיע גם על הרצון הא-לוהי שתלוי במדרגת האדם ובקרבתו לקדוש ברוך הוא.

אנסה להסביר את הדברים במיעוט הבנתי. כאשר אדם מתפלל על דבר מסויים הוא מבין ומדגיש את תלותו ב-ה’ באותה נקודה. ההבנה הזו מביאה אותו לידי קרבה ותלות אמיתית בקדוש ברוך הוא, וממילא מתאפשר למלא את בקשתו – שהרי הוא במדרגה גבוהה יותר וקשורה יותר לבורא העולם מזו שהייתה לו קודם.

עד כה עסקנו בשאלה האם עצם פעולת התפילה של אליעזר ראויה הייתה או לא, כעת ננסה להיכנס לנוסח ולפרטים של תפילת אליעזר.

ד**.** תפילה כללית ופרטית

הגמרא במסכת תענית מעידה שתפילה זו הייתה ‘שלא כהוגן’: “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם – דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו’, יכול אפילו חיגרת אפילו סומא – השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה” (תענית ד.)

הגמרא מותחת ביקורת על כך שאליעזר עבד אברהם לא פירט בתפילתו את כל התכונות שהוא רצה למצוא באשת יצחק. טענה זו של חז”ל כלפי אליעזר זוקקת בירור.

ראשית, האם בכל תפילה האדם צריך לרדת לפרטי פרטים ולבקש את רצונו ‘ברחל בתך הקטנה’? מדוע לא ניתן להסתפק בתפילה כללית, הרי ריבונו של עולם יודע מה בליבו של כל אדם ומה הצורך בפירוט זה?

שנית, אם אכן שאל אליעזר שלא כהוגן, מדוע הוא נענה כהוגן? מדוע הוא נענה כהוגן ונזדמנה לו רבקה?

נפתח בשאלה הראשונה אותה העלנו וננסה לברר האם אכן יש צורך לפרט בתפילה כל פרט ופרט מן הבקשה. מן המפורסמות שנוהגים כאשר מתפללים על חולה להזכיר את שמו המפורש של החולה. בגמרא בברכות לומד רב חסדא מתפילתו של משה רבינו על מרים את ההיפך הגמור: “אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: א-ל נא רפא נא לה, ולא קמדכר שמה דמרים” (ברכות לד.)

מכאן נראה שאין צורך להזכיר את שם החולה כאשר מתפללים עליו. בספר הפרדס המיוחס לרש”י ישנו שינוי קטן, אך משמעותי בגירסת הגמרא. כך היא מובאת שם: “אמר רבי כל המבקש רחמים על חבירו לא יזכיר את שמו שנאמר א-ל נא רפא נא לה” (ספר הפרדס כט.)

מגירסא זו מדייק רבי יוסף ענגיל שיש בעיה בהזכרת שם החולה ולא ראוי לעשות כן: “בס’ הפרדס לרש”י סי’ רפ”ז וז”ל אמר רבי כל המבקש רחמים על חבירו לא יזכיר את שמו שנאמר קל נא רפא נא לה עכ”ל ומשמע דראוי דווקא שלא להזכיר לא לבד שאין צריך להזכיר” (גליוני הש”ס ברכות שם)

לעומתם, רוח אחרת הייתה עם המהרי”ל בהלכות שמחות שסייג את דברי הגמרא אך ורק למקרה בו המתפלל עומד אצל החולה: “אמר מהר”ש העומד אצל כל חולה ומתפלל עליו אין צריך להזכיר שם החולה, וראייה ממשה רבינו עליו השלום שאמר (במדבר י”ב, י”ג) א-ל נא רפא נא לה, ולא הזכיר שם מרים. אבל כשמברכין אותו ואין עומדים אצלו יש להזכיר שמו” (מהרי”ל שמחות, א’)

לדברי המהרי”ל, אכן משה מזכיר בתפילתו את מרים בתפילה, “לה”, מכיון שהיא עמדה לפניו ואין צורך לפרט את שמה.

אם כן, מצאנו שתי תפיסות בשאלה האם יש להזכיר את שם החולה בתפילה או לא.

בזוהר מצאנו שיש צורך בפירוט התפילה. כך הוא לומד בפרשת וישלח מתפילתו של יעקב: “הדא הוא דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, מכאן מאן דצלי צלותיה דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות” (זוהר וישלח, קסט.)

לשון הזוהר היא שהתפילה ראויה (יאות) כאשר היא נאמרת בצורה מדוייקת.

המשך חכמה בפרשת חקת מרחיק לכת בחשיבות של הדיוק בתפילה. לדבריו, כאשר אדם מתפלל בצורה לא מדויקת תפילתו לא מתקבלת: “וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב. זה עמלק, ושינה לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להשם ליתן הכנענים בידם, והם אינם כנענים – רש”י. אף על פי דאם הוי ידעי שהם עמלקים היו מתפללים על עמלקים שיתן בידם, מכל מקום לא היתה מועלת תפילתם, כיון שהתפללו בטעות” (משך חכמה במדבר כ”א, א’)

וממשיך רבי מאיר שמחה מדוינסק להסביר, על פי הגמרא בבבא מציעא, שיש לדברים אלו גם השלכות הלכה למעשה בדיני ממונות, כאשר אדם יכול לטעון שאם הוא היה מתפלל בצורה הנכונה אולי תפילתו הייתה מתקבלת: “ומזה יצאה ההלכה הקבועה בתלמוד פרק המקבל (בבא מציעא קו.): אמר ליה [המשכיר] זרעה חיטי ואזל וזרעה שערי, ואשתדוף רובא דבאגא ואישתדוף נמי הנך שערי דיליה (מאי? מי אמרינן דאמר ליה, אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא) או דילמא מצי אמר, אילו זרעת חיטי הוי מקיים בי (איוב כ”ב, כ”ח) “ותגזר אומר ויקם לך” – שאני לא ביקשתי מהשי”ת בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחיטי (רש”י) ונכון” (שם)

ברור ופשוט כי ריבונו של עולם רואה ללבב ומבין על מה אדם מתפלל. מדוע, אם כן, צריך לפרט את בקשותינו בתפילה עד כדי כך שתפילה בטעות לא מתקבלת?

ה**.** תפילה עילאה ותפילה תתאה

ניתן לענות על שאלה זו בצורות רבות. ברצוני להציע תשובה מיוחדת בעקבות תורה של רבי נחמן על היחס בין אליעזר לאברהם. רבי נחמן דן בשתי בחינות שחשוב שיהיו אצל הצדיק דרך היחס בין אליעזר ואברהם:

“ויש שני בחינות ברית, בחינות אברהם, ובחינות אליעזר. אברהם, הוא ברית עלאה, שהוא רקיע המבדיל בין מיין עילאין למיין תתאין. והוא בחינות בן חורין, בבחינות (קהלת י’) אשריך ארץ שמלכך בן חורין. והוא עביד תולדין, בבחינות (בראשית י”ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן. כי החירות תלויה בברית, בבחינות (זכריה ט’) בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור: ואליעזר, הוא ברית תתאה. בבחינות (שמות כ”ג) כי שמי בקרבו, שמו כשם רבו, שהוא חנוך, מט”ט. בחינות (בראשית י”ד) וירק את חניכיו, בחינות (משלי כ”ב) חנוך לנער בחינות (קהלת שם) אי לך ארץ שמלכך נער. והוא תחת ברית עלאה, בבחינות (בראשית כ”ד) שים נא ידך תחת יריכי: והוא רקיע המבדיל בין מיין דכיין למיין מסאבין, בין איסור והיתר, ובין כשר ופסול, ובין טמא וטהור. וזהו בחינות חנוך לנער על פי דרכו, על פי דייקא, היינו תורה שבעל פה:
וברית עילאה, הוא שמירת הברית קודש. וברית תתאה, הוא שמירת איסור והיתר וכו’: וצריך לאדם להיות לו אלו שני בחינות ברית, היינו שיהא צדיק ולמדן. כי לא עם הארץ חסיד (אבות ב’). צדיק, נקרא על ידי שמירת הברית קודש. ולמדן, ע”י איסור והיתר” (ליקוטי מוהר”ן ל”א, ה’)

יש בחינה של צדיק שאינו כפוף לפרטי הפרטים. לצדיק זה יש חירות מסויימת, מכיוון שכל ההויה שלו רוחנית ועליונה. כזה היה אברהם. כליותיו לימדו אותו את התורה כולה, וגם בפרשתנו הוא מסתפק בהוראה כללית לאליעזר עם ביטחון גמור שהקדוש ברוך הוא יזמן את האישה הנכונה.

אברהם איננו מפרט דבר בתפילתו, והוא כלל לא חש צורך להתפלל – מתוך ההבנה שריבונו של עולם משגיח עליו בצורה צמודה ומוחלטת.

אליעזר דומה יותר לבני האדם הרגילים. הוא ברית תחתונה, בה האדם צריך לדקדק בכל פרט ופרט. הוא מבין שהוא רחוק מריבונו של עולם, ועל כן כאשר הוא מחפש את הדרך אליו הוא צריך להתאמץ יותר. הוא מתחנך לאט לאט, שלב אחר שלב, על ידי התורה שבעל פה שמפרטת את כל מה שכתוב בתורה שבכתב.

אולי לכן עבד אברהם מוגדר כמי ששאל שלא כהוגן, שכן הוא היה צריך לפרט יותר כל פרט ופרט בתפילתו. אך מצד שני התשובה הייתה כהוגן, מכיוון שהתשובה אינה לאליעזר אלא לאברהם, שהוא בחינה עילאה וההשגחה אצלו אינה תלויה בתפילה כלל.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

---

(1) ואולי לכן הזכיר הרמב”ם רק את אליעזר ולא את יונתן בן שאול בהלכה זו.