יראה, דורון, תפילה ומלחמה

א**.** יראה

הפרשה מתחילה בתיאור ההכנות של יעקב לפגישתו עם עשו – מפגש שממנו הוא מפחד מאוד, כעדות התורה: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (ל”ב, ח). חז”ל מקשים כיצד הפחד הזה מסתדר עם הההבטחה של ה’, שיעקב זוכר ואף מצטט בסמוך: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶֽת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. (יג)

השאלה עצמה קשה עד מאוד: גם אם הקב”ה הבטיח לשמור על יעקב, אין פירוש הדבר שעל יעקב לצעוד בשאננות אל תוך הסכנה. גם הבטחה מפורשת מהקב”ה לא מורידה כהוא זה את חובת ההשתדלות המוטלת על האדם. אך חז”ל שאלו אותה, וענו (ברכות ד.) שיעקב פחד שמא יגרום החטא; כלומר, שמאז הוא חטא ולכן ההבטחה כבר אבדה.

גם להסביר את דברי חז”ל צריך, והם מעוררים תמיהה גדולה. כשיעקב יצא מביתו, בתחילת פרשת ויצא, הקב”ה הבטיח לו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶֽעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (כ”ח, טו)

אם היה מדובר בהבטחה זו גרידא, הגיוני שיעקב חושש. מאז אותה הבטחה עברו עשרים שנים ויכול להיות שחטא באופן כזה או אחר במרוצת הזמן. אך בסוף פרשת ויצא, לפני שיעקב יוצא מבית לבן, הקב”ה חוזר על הבטחתו: וַיֹּאמֶר ה’ אֶֽל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶֽהְיֶה עִמָּֽךְ. (ל”א, ג)

לא זו בלבד, אלא שיעקב יודע שההבטחה היתה בתוקף זמן קצר מאוד לפני תחילת הפרשה שלנו. כשלבן משיג את יעקב האחרון אומר: לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָֽמֶשׁ: (ל”א, מב)

לפני יומיים ההבטחה היתה בתוקף. כלומר, אם כעת יעקב חושש שמא החטא גורם, זה סימן שבמהלך היומיים האלו יעקב חטא בחטא כבד מאוד.

חטאו של יעקב

ביומיים שעברו מאז יעקב כרת ברית עם לבן (כמו שאברהם בזמנו כרת ברית עם אבימלך). הברית מתוארת כך: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָֽה. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָֽק. (שם נב-נג)

קשה לי לומר את זה, אבל על הברית הזאת חתומים שני אלהים: מצד אחד א-להי אברהם ומצד שני אלהי נחור. אמנם ר”ת בתחילת מסכת עבודה זרה מתיר לעשות עסקים אפילו עם גוי עובד ע”ז – אך יעקב כאן חותם על ברית שמעורב בה ישירות אלהי נחור! נראה שזהו החטא החמור של יעקב, שהוא חושש שיגרום לתבוסתו ונפילתו בידי עשו.

ב**.** ההכנות למלחמה

כידוע, חז”ל מחלקים את הכנותיו של יעקב למפגש עם עשו לשלוש: דורון, תפילה ומלחמה. בחלק של התפילה לא נעסוק, על אף שהוא חשוב ביותר. נדון מעט בשני החלקים האחרים.

דורון

חלק הראשון הוא הדורון, הפיוס. חז”ל מתארים: אמר ר’ יהודה בר ר’ עילאי: לא היא יראה, לא היא צרה. אלא: וירא – שלא יהרוג, ויצר לו – שלא יֵהרג. (מדרש רבה ע”ו, ב)

יעקב רוצה קודם כל להתפייס עם עשו, וחושש שהוא יאלץ להורגו. אנו נוטים לראות בפרשה זו את הריב הגדול בין יעקב ועשו, אך יש לשים לב לפיוס וההשלמה הגדולים מאוד.

כאשר נסתכל על נשות עשו בפרשה ובפרשת תולדות ניתן לראות תיקון גדול מאוד. קודם כל, הוא גירש את יהודית (את בתו של אילון החתי הוא כבר לא יכול לגרש כי היא ילדה לו את אליפז). הוא נשא לאישה את בשמת בת ישמעאל ואת אהליבמה בת ענה. נוסף על כך, עשו מפנה מקום ליעקב, כדי שיוכל לשבת בארץ עם כל מקנהו: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. (ל”ו, ו-ז)

כשחוניו הכהן חשב שהוא קיבל את הכהונה, ובמקומה קיבל אותה אחיו אלקימוס – זה הסתיים ברצח (מקבים ב פרקים ב’-ג’). התורה אומרת שסיפור יעקב ועשו לא צריך להסתיים כך: כמו שיצחק וישמעאל קברו יחד את אברהם, כך גם יעקב ועשו התפייסו.

מלחמה

יעקב גם התכונן למלחמה. רש”י (ל”ב, ז) מסביר שחציית המשפחה לשני מחנות היא ההכנה למלחמה, אך מפשטי המקראות עולה הבנה אחרת. חציית המשפחה כשהיא נעשית בפועל מתואת כך: וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. (ל”ג, א)

זו לא נשמעת תכנית למלחמה. דומה שהחצייה, שהיא המלחמה, מתרחשת במקום אחר: וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּֽעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וָיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר. (ל”ג, כג-כה)

יעקב מעביר את משפחתו את היבוק כדי להאבק עם שרו של עשו. עלינו להבין מדוע.

לגבי מלחמת מצווה הרמב”ם כותב: ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. (הל’ מלכים פ”ז הט”ו)

לרבים, וביניהם אני, יש ביקרת חריפה על הרמב”ם הזה. אדרבה – לרוב, כשאדם נזכר במשפחתו, הוא דווקא שואב כוח לצאת למלחמה. אך אין הדברים אמורים למלחמת יעקב בשרו של עשו – שנעשתה כולה במראה הנבואה: למלחמה מסוג זה האדם נדרש לפנות את דעתו.

לשם הדמיון, נחשוב על שתי צורות לחימה: הראשונה היא הלחימה העתיקה – הנפת חרב או גרזן והנחתתם. לכל היותר מדובר ביריית חץ. לחימה כזו היא פשוטה ופיזית. צורת לחימה שניה היא הלחימה המודרנית – לצורך העניין, נחשוב על טייס. לכאורה, הטייס מתרווח בכיסאו הנוח, נשען היטב, וצריך בסך הכל ללחוץ על כמה מתגים. פשוט, לא?

ברור שהמלחמה מן הסוג השני, זו של הטייס, מצריכה ריכוז מוחלט. במלחמה זו האדם צריך לפנות מדעתו כל דבר אחר, ולדבוק במטרה בלי הסחות דעת.

יעקב היה חזק, הוא הרים לבד את האבן מפי הבאר כשרועי צאן רבים לא יכלו לעשות זאת. אך כאן, במלחמה נבואית, זה לא מספיק: מאבק נבואי מצריך ‘ריכוז נבואי’ שבעתיים. מירמיהו במקומות רבים בספרו למדנו כמה מורכב להצליח להתרכז בנבואה – רק לנסות לדמיין את רמת הריכוז שהיה צריך יעקב כדי להילחם בנבואה זה בלתי אפשרי.

לכך צריך להוסיף שיעקב נלחם מתוך מסירות נפש עצומה. התוספתא במסכת שבת (ט”ו, יז בליברמן) אומרת שבשעת השמד נהרגים גם על מצווה קלה, מסירות נפש שמגיעה לשיאה אצל ר’ עקיבא, שקורא את שמע כשסורקים את בשרו במסרקות ברזל (ברכות סא:). המכילתא המפורסמת (כ’, ה) אומרת שבני ישראל נהרגים על המילה, ועל מצוה זו גם יעקב יוצא להיאבק. אותה מסירות נפש שראינו בר’ עקיבא נראית ביעקב, כאשר המלאך ניגש לנשוך את מקום הברית שלו, ויעקב מסיט אותו לגיד הנשה. כדי להצליח במאבק זה עם המלאך עליו להשקיע כוחות נבואיים אדירים, ועל כן נאלץ לפנות גם את הנשים והילדים, שלא יסיחו את דעתו.

אנו עומדים בפתחם של ימי החנוכה, שבהם אנו מציינים גם את מסירות הנפש האדירה של היהודים באותם ימים. גם בימי המלחמה שעברנו ניתן היה לראות את אותה מסירות נפש.

(הרב יעקב מדן שליט”א. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת וישלח תשפ”ה, סוכמה ע”י דוד נבון ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר בראשית. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).