פתיחה בפרשתנו כמה וכמה אירועים קשים:[1] המפגש עם עשו, מעשה דינה, הטבח של שמעון ולוי, ושיאם במעשה ראובן. כעת, נפנה לעסוק ביעקב אבינו, ובפרט בחזרתו לדרך הצדקה והמשפט של אברהם ויצחק. מחזרה זו שבפרשתנו, ניתן ללמוד שתי חובות דתיות חשובות, ובהן נעסוק. הענווה והכרת הטוב החובה הראשונה הנלמדת מפרשתנו, היא ענווה והכרת הטוב: למרות הבטחות
מעשה שמעון ולוי בשכם קשה מאוד. האם ניתן ללמד עליו זכות?
דבריהם היפים והמעצימים של חנן פורת ושל ישראל אלדד, מרחיבים את סוד החיבור בין האדם לא-לוהיו, ומסבירים את תרומתו של החיבור הזה ואת תפקידו של בית המקדש המסייע והמבטא אותו. לפי חנן פורת, המשמעות העמוקה היא שהאדם צריך להתחבר לקדוש ברוך הוא, לזקק את נשמתו ואחר כך לקדש את החומר והעשייה, ולהספיג אותם בקדושה אותה קיבל בטפסו למרומים. כך גם לדברי אלדד, הרואה את חשיבות הקשר והחיבור בין השמים והארץ בחיבור הנחוץ שבין רוח לחומר, חיבור יציב ואיתן לארץ ישראל החומרית ןקישור משמעותי לתורה לרוח א-להים. על האדם ועל העם, מרחיב אלדד, להיות בו בזמן גם נטועים בארץ וגם מחוברים לשמים.
אחד הרבנים הציג בדרשתו את השאלה מדוע שלח נח דוקא את העורב והיונה שיבדקו אם קלו המים, שהרי יכול היה לשלוח בקלות את עוג מלך הבשן שהיה גבוה מאוד ונצמד לתיבה מבחוץ ונח עשה לו פתח שדרכו יוכל לאכול? שהרי אם היה הולך לבדוק אודות מצב המים היה יכול לראות את פני השטח למרחק גדול. וחשבתי בעה"י על כמה תירוצים לכך.
איך ניתן להסביר שיצחק אבינו אוהב את בנו הרשע עשו, ומעדיף אותו על בנו הצדיק יעקב, בגלל שהוא נותן לו לאכול מהציד שלו?...
למרות שברור לכל שמגמתו של יעקב היא להתעות את אביו כדי שיקבל את הברכה במקום עשו, חשוב לרש"י להדגיש שיעקב אמנם גרם להתעיית אביו, אך הוא לא הוציא מפיו דברים שיש הכרח לפרשם כדבר שקר במובן המילולי.
גם את החיים הטבעיים יש שתי דרכים שונות לחיות. במסגרת היהדות ניתן למצוא דוגמאות וביטויים שונים לעבודת ה' בטבע, אך כולם נעשים באופן מסודר: פעם בשנה, ביום הכיפורים, נשלח השעיר לעזאזל למדבר. פעם בשנה, אנחנו חוזרים לבקש כפרה באמצעות החזרה לטבע. עם זאת, החזרה אל הטבע יכולה להיעשות גם באופן נוסף, בדרך בהמית. האדם יכול לשכוח את טבעו ולהתנהג באופן מופקר משולל כל רסן. הגמרא בחגיגה (טז.) משווה בין בני האדם לבהמות, שהרי אדם שלא ייזהר עלול להידמות לבהמה. גם החזרה לטבע צריכה להיעשות באופן מבוקר וזהיר.
בפרשתנו מתואר תהליך מציאת האשה ליצחק על ידי עבד אברהם, אשר מסתיים בנישואיו לרבקה. זו הזדמנות לעמוד על קשרי האישות והנישואין של האיש והאשה, ובכך נעסוק.
אף על פי שרוב פרשת חיי שרה עוסקת בשיחותיו של עבד אברהם שנשלח למצוא אשה ליצחק, אנו נתמקד בעיוננו בשתי שיחות של אברהם אבינו, בהן הוא מנהל משא ומתן הנוגע לארץ ישראל.
בכוונתנו כאן לברר שאלה יסודית הקשורה לעצם המשא ומתן המתנהל בין אברהם לבין הקב"ה. המתבונן בטיעונים של שני הצדדים לאורך השלבים השונים של הדיון, מגלה כי לאורך הדרך ישנה הנחת יסוד מוסכמת, שעליה כלל לא מתנהל דיון; הנחת יסוד זו היא התפיסה שעל העיר כולה להישפט כיחידה כוללת אחת, כך שעל כף המאזניים ישנן רק שתי אפשרויות: או שהעיר כולה תידון לכליה ושמד, או שסך מסויים של צדיקים שימצאו בקרבה יכריעו את דינה לפדות והצלה. האפשרות - המתבקשת לכאורה - שלפיה הרשעים יבואו על עונשם ואילו הצדיקים ינצלו מכליה, כלל אינה עולה על הפרק.
פגישת אברהם עם מלכי צדק תובן על רקע פגישתו עם מלך סדום, שהרי שתי הפגישות האלה מתוארות בתורה זו לפנים מזו. כבר יצא מלך סדום לקראת אברהם אל עמק שווה הוא עמק המלך, אלא שעדיין לא אמר את דבריו, ובאותה שעה הגיע גם מלכי צדק. וכך עומדים שני המלכים האלה מול אברהם החוזר ממערכות המלחמה: זה בא לברכו בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ; וזה בא להציע לו עסקה החלפת נפש ברכוש. היה זה אפוא מעמד מובהק של "בחירה": הוטל על אברהם לבחור בין שני ניגודים: בין ברע לבין מלכי צדק, בין סדום לבין ירושלים.
בניגוד לכל הפירושים המקובלים, הרואים בסיפור העקדה ניסיון, הרשב"ם הסביר שהעקדה היא עונש על חטא, ואף הגדיר את החטא את ההגיון של העונש. יתכן שהרשב"ם פירש כך מתוך התנגדות לאידאליזציה של העקדה, שנעשתה נפוצה בדורות בהם התרחשו הרדיפות נגד היהודים ונגד היהדות. בזמנים אלו, נטו הפייטנים לפרש את העקדה כאילו התבצעה בפועל חלילה, בניגוד חריף לדברי הגמרא בתענית על הפסוק בירמיהו (י"ט, ה): "...אשר לא צִויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי... זה יצחק בן אברהם" (תענית ד, א)
המדרש, בבואו לפרש את המשנה באבות, המספרת על עשרה הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, מונה כאחד מהם את הירידה למצרים ברעב. המדרש רואה את הירידה כעמידה בניסיון, ולא ככישלון. אולם למרות דברי המדרש, נראה לי שהצדק עם הרמב"ן שמעשהו של אברהם לא היה רצוי. אף על פי כן, ננסה להבין מדוע אברהם נהג כך. אני אציע שני הסברים, והבוחר יבחר.
העובדה שירושת עם ישראל את הארץ מתעכבת בארבע מאות שנה בגלל שלא שלם עוון האמורי, מלמדת אותנו עיקרון יסוד בהשגחת הקב"ה – אף על פי שארץ ישראל מיועדת לעם ישראל, הקב"ה לא מגרש את יושביה מפני עם ישראל, אלא אם כן אותם יושבים ראויים לגירוש בשל עוונותיהם. עם ישראל אמור לרשת ולשבת בארץ ישראל, אך הוא איננו רשאי לצאת למלחמת כיבוש והורשת היושבים באדמת הארץ אם אין סיבה להורישם ולגרשם מחמת מעשיהם ועלילותיהם.
עליית הכהן מלוה את כל בריאת העולם בפרשת "בראשית" מהיום הראשון עד יום השבת בו שבת אלוקים מכל מלאכתו. אע"פ שבלא מעט פרשות יש כמה עולים בכל עניין או סיפור שהתורה מוסרת לנו כאן יש תופעה מיוחדת, וניסיתי בעה"י לחשוב מה ניתן ללמוד מכאן, ואז נזכרתי בדברי הרב שאמר שהכהן מסמל את החסד והרחמים והלוי
איך זה שהקב"ה שאל הן את אדם והן את חוה מדוע חטאו באכלם מעץ הדעת: "וַיִּקְרָא ד' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?... וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?" (בראשית ג, ט-יג), בזמן שאת הנחש קילל מיד לשאול אותו לפשר מעשהו הפסול ומבלי לבוא איתו בדין ודברים שקדמו לכך: "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה
בתוך התיבה הזו, שנמצא בה נוח יותר משנה, נולדים ונוצרים דברים אדירים. כל העולם נוצר שם. גם בתוך התיבה שלנו נוצרים חיים. לא לחינם התקיים בנו לאחרונה "ויסגור ה' בעדו", לא נוסעים ולא מתפרסים אלא מתמקדים. נשארים בבית, מתחככים אחד בשני, לומדים אחד על השני, ומקשיבים זה לזה.
העובדה שאנו חיים כיום על פני האדמה ושתיבת נח לא נשארה לרחף על פני המים עד עצם היום הזה אינה נובעת מכך שהקב"ה לא הוציא את תוכניתו המקורית אל הפועל. הקב"ה דווקא הוציא את תוכניתו לפועל, אלא שלאחר מכן החליט הקב"ה לשוב ולברוא עולם חדש, וכנראה שונה מקודמו. החלטה מחודשת זו לברוא עולם חדש היא זו שגורמת לנו לטעות ולחשוב כאילו המבול לא מילא את ייעודו המקורי, או לטעות ולחשוב שהייעוד המקורי של המבול היה רק למחות את החוטאים ולהשאיר את העולם ואת הבריאה על מכונה ולהמשיכה מנח.
איש ואשה יחד יוצרים אדם תחת חופתם. אם הם זוכים להקים אותו בלי נחש, הרי ה' ישמח אותם כפי שהוא שימח את אדם הראשון בגן עדן מקדם.
אמנם יפת זוכה לשבח, אך שם מקבל כינוי חשוב בהרבה- ה' הוא אלוקיו של שם.
השימוש במילה ''יקום'' מובא בתורה רק בשני מקומות, בדור המבול, ובפרשת קרח. בשני המקומות הללו מדובר על הרס וחורבן, למה דווקא כאן משתמשת התורה במילה יקום?
כאשר מתארים בהמות, משתמשים במונח איש ואישתו, או זכר ונקבה?
מעניין מאוד לראות בתיאור בריאת העולם בפרשת בראשית שהתורה מתארת את הופעת האדם בעולם בשתי לשונות שונות, האחת משורש ברא והשניה משורש יצר, כשההבדל ביניהם שבריאה היא יש מאין ויצירה היא יש מיש, וכך במקום אחד כתיב: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז), ובמקום אחר
קשה לומר שהאחים שיקרו ומתוך כך עולה השאלה איך בדיוק להסביר את הציטוט שהביאו - איפה כתוב בתורה שסיפרו ליעקב אבינו על מכירת יוסף? ואם תאמר שיעקב חקר ומצא את מה שעשו האחים ליוסף, מה הייתה תגובתו? למה התורה לא מספרת לנו את תגובתו של יעקב למכירה? גם מתוך הדברים שעונה להם יוסף "אל תיראו, כי התחת אלוקים אני" מבין יוסף שלא אביו אמר את הדברים - אלה האחים הזכירו את שם אביו על מנת שישאו חן בעיניו, שהם אחרי הכל אחיו…
החתם סופר כותב שיעקב אבינו הובא לקבורה בעשרה בטבת. יום פטירתו היה ב-א' לחג הסוכות, זאת אומרת טו' בתשרי - כמעט שלושה חודשים -שלא הובא יעקב לקבורה!!! נשאלת השאלה, למה התמהמה יוסף כל כך הרבה זמן בקבורתו של אביו?
מנהג ישראל, שהאבות מברכים את בניהם בערב שבת בברכת יעקב למנשה ולאפרים, בני יוסף. אולם, פרשתנו מלאה בברכות שחלקן נראות מרשימות ומלאות יותר מאותה ברכה; במה נתייחדה ברכה זו ונבחרה להשתמר לדורות במסורת ישראל?
בישיבת המשפחה בארץ כנען, עסקו האחים בדיבה, קנאה, שנאה ומכירה, והובילו את כל המשפחה, מצרימה. אולם, דווקא בארץ מצרים נחשפו ונתגלו כל הברכות של ארץ ישראל ונחלותיה - וגם קבורת יעקב בקברי אבות, הנחלות ליוסף עם אפרים ומנשה בניו, הברכות לשבטים שמלאות רמזי נחלה - הכל חזון לימים הבאים, הימים האחרים.
במבחן הדורות, דברי התשובה והתיקון של יהודה ומסירות הנפש שלו להציל את בנימין, הם שיצרו את נתיב האחדות בין שבטי ישראל אל מול הפיצול והפילוג. לכן, השפעתם הייתה גדולה יותר מאשר פריצת החומה המוטעית של יוסף, שהביאה אותו להתוודע אל אחיו.
מדוע נאומו של יהודה כה עורר את יוסף? מה היה בו שגרם ליוסף להחליט לחשוף עצמו לאחיו?
עשרים ושתים שנה יוסף במצרים, ולא ממהר לשלוח שליחים לאביו, ולהודיע לו שהוא חי. גם כאשר עלה לגדולה, והוא כבר לא עבד אלא מלך במצרים, במשך 7 שנות השבע, לא טורח יוסף להודיע לאביו על עצם קיומו…. אפילו כשבאים אחיו של יוסף למצרים, יש לו זמן "לשחק" משחקים, להתחפש, להתנכר, לשלוח אותם הלוך ושוב לארץ ישראל להביא את בנימין, להאשים אותם בתור מרגלים- לזה יש זמן! אז אם יש זמן, למה כאשר יוסף מגלה את עצמו לאחיו, הוא פתאום חסר סבלנות, וכבר אין לו זמן? "מהרו ועלו", "רדה אלי אל תעמוד", "ומיהרתם והורדתם"
יהודה יצא להציל את בנימין דרך השכנוע על אביו הזקן, אולי ייעתר האיש השליט-הקשוח לרחם על האב הזקן, אבל ההשגחה שלחה את יהודה למוטט את חומת טעותו של יוסף, כדי למוטט גם את חומת טעותו של יעקב.
בקריאה ראשונה נראה כי הפסוק מתאר את זמן הערב, אך סוף הפסוק מוכיח כי מדובר על אובייקט של חושך ומוות. מהו אותו אובייקט? המדרש מציע שזהו היצר הרע, שכל זמן שיש יצר הרע בעולם - יש חושך בעולם.
"ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא, איש כפתרון חלומו חלמנו" (בראשית מא. יא)ואילו אנו בהושענות אומרים - 'אני והוא הושיענא' שר המשקים זכה לשוב על כנו ואילו עמיתו שר האופים נתלה.לכן אנו מבקשים מאת ה' שאם אנחנו בבחינת 'אני' כלומר בזכות שאחרים נזקקים לנו או בבחינת 'והוא' ברוע מעללנו ח"ו שישיבנו הקב"ה על כננו ושיושיענו
"ויסר פרעה את טבעתו ויתן אותה על יד יוסף". מה חסר בפסוק זה שהיה צריך להכניס באמצע הפסוק את שתי המילים "מעל ידו"? למה הוסיפה התורה שתי מילים אלו? הפסוק הרי מובן גם ללא תוספת זו.
משהו עמוק בנפשו של יוסף עצר בעדו מלהתוודע אל אחיו בשעה זו, ופירושו של המחסום הנפשי הזה התבהר רק בעקבות נאומו של יהודה, המופיע בפרשה הבאה
"ותתום השנה ההיא, ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף, ומקנה הבהמה אל אדוני, לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גוויתנו ואדמתנו, למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם" מסופר בפרשת
מה הקשר בין זה שזכר יוסף את החלומות אשר חלם, ובין האשמותיו את אחיו שהם מרגלים?האם ניתן לתאר את יוסף כנקמן? למה חשוב ליוסף שיתגשמו החלומות? האם עודף גדולה הוא? ואם כבר, אז התגשם רוב החלום, הנה רוב אחיו השתחוו לו, למה לפעול ולגרום שגם אחיו הקטן ישתחווה לו, וגם אביו ואמו יבואו וישתחוו לו (אולי מתייחס החלום לבלהה)
מה מפחיד או מדיר שינה בחלום פרעה עד כדי כך שמתפעמת רוחו של פרעה? בסך הכל שיבולים שאוכלות שיבולים אחרות… ופרות שאוכלות פרות אחרות… מה כל כך מפעים או מדיר שינה? וגם מה העניין דווקא המספר שבע?
למה לא אמר שר המשקים ונחלמה חלום שנינו? למה אמר "אני והוא"?
מדע לא גילו ליעקב מה שקרה ליוסף? ומדוע לא ניסו להחזירו?