גורל ויעוד כהכנה לשעבוד
לכל אורך פרשת ויחי מרחף מעל ראשי המשפחה ענן הגלות והשעבוד. ישנה תחושת משבר חמורה, וחשש ממה שהעתיד צופה להם. מה יבטיח כי העם ישרוד את השעבוד הקשה, ויזכה לחזור לארץ ישראל המובטחת ולעמוד ביעדים שלו כעם ה'?
ויחי
נושאים בפרשה
האחדות המשפחתית
כיצד המשפחה נשארה בשלמותה? מדוע אהבתו היתירה של יעקב ליוסף והיחס המיוחד אליו לא יצרה פירוק, כפי שהתרחש במשפחות הקודמות של האבות? השוואה בין התנהלותו של יצחק להתנהלות יעקב לפני מותו, עשויה לשפוך אור על הדברים.
ואני בבאי מפדן
מותה של רחל לא היה רק בבחינת אסון אישי ליעקב, זה היה גם מפנה יסודי בכל תפיסתו את מהלך ההתפתחות של עם ישראל.
יעקב אבינו לא מת
על כל אחד מן האנשים שנמנות תולדותיהם אנחנו יכולים לומר "מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". למה דרשה זאת נאמרה דווקא על יעקב?
ישמך א-להים כאפרים וכמנשה
מנהג ישראל, שהאבות מברכים את בניהם בערב שבת בברכת יעקב למנשה ולאפרים, בני יוסף. אולם, פרשתנו מלאה בברכות שחלקן נראות מרשימות ומלאות יותר מאותה ברכה; במה נתייחדה ברכה זו ונבחרה להשתמר לדורות במסורת ישראל?
"אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי"
כאשר יעקב יורד למצרים, מטרידה אותו שאלה חשובה: מה יהיה גורלם של שני בניו של יוסף? יוסף אמנם מתאחד עם משפחתו הישנה, אך איחוד מלא הוא בלתי-אפשרי. יוסף נשוי לאישה מצרית - אסנת בת פוטיפרע כהן און, ושני ילדיו גדלו בארמון מצרי. כיצד שני בנים אלו יכולים להיחשב עם שבטי ישראל? כל מטרת ירידתו של יעקב למצרים הייתה איחוד המשפחה, אך אם בני יוסף לא ייכנסו למשפחת יעקב - מה התועלת שבירידתו למצרים?
"איש אשר כברכתו ברך אותם"
יעקב אבינו לא הלך בדרך הקלה, אלא דאג לחנך את בניו תוך תשומת לב לשוני ביניהם ולדברים המייחדים כל אחד ואחד מהם. שלמותו של עם ישראל אינה רק סך כל הפנים שמבטאים השבטים השונים. כאשר כל אחד עוסק במה שמתאים לו נוצרת הפריה הדדית, וכל אחד מקבל מרעהו ומתפתח גם בתחומים שהם פחות טבעיים לו.