וסף מלמד את אחיו ואותנו שהאדם אינו מכונה. לוחצים אצלה על כפתור ואוטומטית תצא תגובה ידועה מראש. אלוקים ברא את האדם בצלמו והעניק לו בחירה חופשית. יכולת מדהימה להחליט כיצד ייראו חייו ולבחור בכל רגע כיצד לנהוג ואיך להגיב. גם אם פגעו בי והזיקו לי אין זה מחייב שאתמסר לנקמה ורדיפה נגדית. גם אם יש בעולם פיתויים וניסיונות, אין זה מחייב שאכנע להם ואוותר על אמונתי.
כאשר יעקב יורד למצרים, מטרידה אותו שאלה חשובה: מה יהיה גורלם של שני בניו של יוסף? יוסף אמנם מתאחד עם משפחתו הישנה, אך איחוד מלא הוא בלתי-אפשרי. יוסף נשוי לאישה מצרית - אסנת בת פוטיפרע כהן און, ושני ילדיו גדלו בארמון מצרי. כיצד שני בנים אלו יכולים להיחשב עם שבטי ישראל? כל מטרת ירידתו של יעקב למצרים הייתה איחוד המשפחה, אך אם בני יוסף לא ייכנסו למשפחת יעקב - מה התועלת שבירידתו למצרים?
יוסף הבין מה המחיר שהוא משלם על מעמדו כמשנה למלך. מה שהניע אותו במשך השנים היה החלום להיות במרכז העניינים, אולם כעת הוא גילה, שגם אם מצריים רבים סרים למרותו, הרי שבכל הנוגע ליחסיו עם בני משפחתו, יש לו תלות מוחלטת בשאר המשפחה. הישגיו כמנהיג במצרים לא יכלו לפצותו על השבר המוחלט במערכת יחסיו עם אחיו. ההישג החשוב באמת אינו בחיל או בכוח, כי אם ברגישות אנושית בסיסית.
אחרי שבני יעקב שבים אליו ומספרים לו כי יוסף חי במצרים, ואחרי שרוחו של יעקב חיה - מחליפה לפתע התורה את שמו של יעקב ל"ישראל": "ויאמר ישראל, רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". מכאן ואילך, ממשיכה התורה בפסוקים הקרובים להשתמש בשם "ישראל" דווקא: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע... ויאמר א-לוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר - יעקב יעקב". מדוע משתמשת לפתע התורה בשם הפחות-שכיח - "ישראל"?
נראה כי יהודה משלים עם המצב, והוא מבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין, משנה יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים. מה גרם ליהודה לשינוי כה קיצוני בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף?
על פי המדרש, טורחת התורה לתאר כיצד יעקב ביורדו לארץ גושן פועל מידית להקמת 'כולל', 'בית מדרש' בכדי לשמור על הגחלת היהודית במצרים הטמאה, ויעקב מחליט למנות את יהודה ל'ראש הישיבה' החדשה. מדוע מינה יעקב את יהודה לראש ישיבתו ולא את יוסף?
במקום לנצל את המעמד ולקדם את עצמו, במקום למנף את המהפך המדהים ולהשתחרר מהכלא המצרי, בחר יוסף להסיר מעליו את הילת הזוהר הפתאומית.
מהו ההבדל העקרוני בין פתרונו של יוסף לבין פתרונותיהם של החרטומים? מדוע דווקא פתרון יוסף מצא חן בעיני שליט פרעה?
מדוע התורה מאריכה לספר את המסירות של יוסף לכיבוד אב?
מדוע בטח יוסף בשר המשקים ולא בקב"ה? ואם אכן הייתה לו סיבה - מדוע נענש?
פרשתנו היא פרשת מפתח בתיאור קורות משפחת יעקב - בה מתואר האסון הגדול שפקד את המשפחה, השלכת יוסף לבור ע"י אחיו. זוהי פרשה מלאת תהפוכות. התהפוכות הרבות של פרשה זו מתבטאות בתורה באמצעות הזכרת שם ה' ואי-הזכרתו.
כולם מדברים על שינוי, אך מעטים מנסים לבצעו, ומתי מעט מצליחים. מדוע?
הכבוד חשוב כדי שתהיה יכולת הנהגה, על מנת שהמלך המנהיג יוכל להשפיע, אבל צריך להיזהר אתו. הכבוד איננו התכלית, הוא רק כלי שבעזרתו יהיה ניתן להוביל את העם לחוף מבטחים.
יעקב חוזר ומתעסק בדבר אשר צריך לבוא בראש ובראשונה, חינוך ילדיו. הוא מבין שעליו לרדת מן העץ הגבוה של האידיאולוגיה שלו, ולחזור ולעסוק בחינוך.
הם נפגשו, האחים, שתהום כה עמוקה כרויה ביניהם. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אליו משלחות פיוס עמוסות מתנות, גם התפלל לפני האלוקים, שישמרהו מפני חרבו של זה. ולאור דברי המדרש, התכונן למאבק מזויין אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק. והנה - נפגשו. לאיטם התקרבו זה לעבר זה. והמפתיע התחולל: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו".
אחרי פרשת דינה ומעשה שכם, אחרי התהום שנפערה בין יעקב לבין שמעון ולוי, אחרי מות דבורה והרמז שראו בכך חז"ל למות רבקה ואחרי מות רחל - נופל לפתע על יעקב קצפו של מעשה ראובן. מה פשרו של מעשה זה?
בליל הכלולות נמצא יעקב עם לאה, כאשר הוא חושב שהוא נמצא עם רחל. כוח המחשבה הותיר רושם, שבא לידי ביטוי שנים רבות לאחר מכן...
כיצד לא הבחין יעקב שהכלה המובאת אליו היא לאה ולא רחל? איך הצליח לבן לרמות את יעקב? מדוע רחל, שבלי ספק ידעה על מעשי אביה, לא גילתה לאהובה? כי היא מוחלפת?
זהירותו של עשיו בכבוד אביו אומרת דרשני. היתכן כי אדם החשוד על גילוי עריות ושפיכות דמים, יכבד את אביו יותר מנשיא ישראל? אין הדעת סובלת כי אדם חומרני, המזלזל בתחיית המתים עד שמוכר את בכורתו עבור נזיד עדשים, יתייצב בראש המכבדים את הוריהם. האם אין סתירה גדולה מזו?
פרשתנו מתחילה בלידת יעקב ועשו, ממשיכה בתיאור "איש שדה" מול "איש תם יושב אוהלים", ולאחר מכן עוברת לסיפור מכירת הבכורה על מנת להמחיש לנו את התנהגות האחים האלו ואת הניגוד הבולט ביניהם. בסיפור זה יעקב אבינו לא נראה כל כך תם. נראה שהוא משתמש בכמעט-מניפולציות ובעובדה שעשו עייף, על מנת לקנות ממנו את הבכורה. גם בסיפור מכירת הברכות יעקב אינו מוצג באור חיובי במיוחד, אך בשיחה זו נתמקד בסיפור הבכורה.
שתי דמויות של יראי ה' מוצגות במדרש: אברהם ואליעזר. הם יוצאים משתי נקודות שונות, החושך האופף אותם שונה והארת ה' על אליעזר גם היא אינה דומה להארת ה' על אברהם. נראה כי המדרש רואה בהם שני יראי ה' ארכיטיפים שהמצוקה המתוארת בנביא הולמת אותם.
כיצד ניתן ללמוד שקפצה לו הארץ מכך שבא 'היום' אל העין, הרי לא כתוב באיזה יום יצא? ומדוע רש"י 'מדביק' כאן את האמירה "יפה שיחתן של עבדי אבות" ולא בתחילת דיבורו של אליעזר (כבר בפס' לד)?
האם אברהם רק ביקר את אנשי סדום ואת הרשעים שיצאו ממנה, או גם ניסה ליצור חברה צודקת יותר? התורה מנגידה את הכנסת האורחים של אברהם עם חוסר הכנסת האורחים של אנשי סדום, ובכך מדגישה את דרכו של אברהם.
לפני שה' משתף את אברהם בכוונתו להפוך את סדום ועמורה, הוא אומר:"ארדה נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה". ה' לא חותך את משפטם של אנשי סדום אלא פותח להם פתח מילוט. אך לשון הפסוק עמומה. מה מחפש ה'? מיהי הצועקת ומהי הצעקה? אם מדובר על הערים - היה צריך לכתוב "הכצעקתן", ואם מדובר על צעקת הנאנקים - היה צריך לכתוב "הכצעקתם". מדוע אפוא נקטה התורה לשון נקבה?
מיום שחרב בית המקדש, ניטלה השמחה מעושי מצוות ולומדי תורה, וניתנה לעושי מעשי נערות, לקטנים ולשוטים. אבל כאשר מצליחים להחזיר את השמחה לתפקוד הנכון שלה - המנוע המרכזי בעבודת ה' מאהבה - יש כוח בשמחה הזו לסחוף איתה את כל השמחות השבויות בתוך השטויות, ולהצדיק את קיומן של שטויות בעולם.
ר' יצחק מסביר מהו התוכן של ביתו של אברהם וכיצד יוכל 'לשכוח' אותו כך שלא יישאר ממנו שריד ופליט. תוכן זה אינו ממשי; הוא מציאות רוחנית-תודעתית. לכן, על מנת לסבר את אוזננו, יש צורך במשל.
בהיותם בני מאה, אברהם ושרה למעשה כבר התייאשו מכך שיהיו להם ילדים משלהם. המשכיותו של העם היהודי הובטחה רק לאחר שייאוש גמור מילא את לבם של אברהם ושרה. הקב"ה בחר להתחיל כך את השושלת היהודית הארוכה, כדי שתוטבע בנו התובנה החשובה שאסור להתייאש.
אם סוף סוף ישנן תכונות מוסריות כאלה מרשימות ללוט, עלינו לענות על השאלה מה בעצם גרם להתדרדרות הדרסטית עד לסוף הטרגי שמתואר בפרשתנו. היכן חלה נקודת המפנה ומה גרם לה?
לדעת רב כהנא בר מלכיה, כוונת הפסוק היא שלא רק בני האדם יושמדו במבול, אלא גם האדמה עצמה, אך רק אותו חלק המשמש לגידול מאכלו של האדם. כמשל, בוחר רב כהנא בשתי דוגמאות: מחנך ומינקת הלוקים בגלל חניכם הסורר. מדוע בחר רב כהנא שתי דוגמאות, ולא הסתפק באחת מהן בלבד? ובכלל - במה דומה הארץ למחנך?
הבעש"ט דרש את עניין ה"תיבה" על תיבות התפילה, שצריך האדם להיכנס ולשים את כל כוחו במילות התפילה, ולהאיר אותן עד שיעלה איתן לעולמות העליונים.
ברי שהאדם אינו מושלם, מחד הוא גומל חסדים ועושה צדקות, אך לא תמיד, אך מאידך האדם גם אינו כולו שקרים ואין כולו קטטה כטענת מתנגדי בריאת האדם. מה היסוד להתנגדות מלאכי השרת לבריאת האדם עד כדי כך שחלק מהם ראו בבריאת האדם ביזוי חותמו של הקב"ה?
על פי המשוואה המובאת במדרש, רואה הבעש"ט את העולם כמשול לחדר מלא כל-טוב. הרשעים משתמשים בו כמות שהוא, לשמו, ועל כן מותירים אותו בחושך. ללא טוב. ללא א-לוהים. הצדיקים אינם משנים את העולם או מנסים להתחמק ממנו, אלא מוצאים בו את ה' יתברך, ממש כשם שהאור אינו מתווכח עם העצמים אלא פשוט מאיר אותם, והרי אור ה' גנוז בכל.
שני זוגות מידות השתתפו בויכוח מעט טרם בריאת האדם: החסד והצדק מזה, והאמת והשלום מזה. החסד והצדק טענו: ייברא האדם, שהרי מעשיו נאים - הוא גומל חסדים ופועל צדקות. האמת והשלום טענו: אל ייברא האדם, שכן אפילו מעשיו הנאים נעשים בדרכים לא-נאות - בשקרים ובקטטות. לבסוף, השליך הקב"ה את האמת ארצה, ופסק שטוב לו שייברא האדם ויבנה לקב"ה משכן בעולם התחתון, ואפילו אם בנייה זו תיעשה בדרכו של העולם הזה, בשקרים ובקטטות.
על יהודי להשקות מים מעצמו- את כל התורה שלמד - החומש, המשנה והתלמוד ולהעבירה לאחרים. ע"י כך זוכה שה"אור" שב"יאור" שהוא מעביר לאחרים ישפיע גם על עצמו משום שכשעושים טובה ליהודי מרגישים גם בלב תחושת סיפוק.
כשחינוך בני ישראל עומד על הפרק ואין אפשרות בדרך של נועם ורכות לדבר, יש להגיד את הדברים אפילו בצורה שלא עריבה לאוזן.
לכאורה, לא הצליח יעקב לספר לבניו את העתידות. הוא לא גילה להם מה יקרה בעתיד. עם זאת, התבוננות מעמיקה בדבריו תגלה שהם אכן משקפים ראיית עתידות, אך ראיית עתידות ייחודית.
כשכל אחד יודע מהי עבודתו והוא יושב ועוסק בה - זו כבר דרגה שיש לה צליל של אחרית הימים
האופן בו המדרש קושר לפרשתנו את הפסוק משיר השירים: "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה; ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה".
עד כמה לצדיק להיות מעורב בהוויות העולם?
בסעיף השלישי בשולחן ערוך כתוב:"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (בשם הרא"ש). גם בפתיחתו של התלמוד הבבלי עוסקים בצער השכינה: "ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר: 'ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו'" (ברכות ג ע"א).