עיון בפרשתנו ובפרט בסדר הקרבת קרבן פסח והנלווה עליו, יחשוף בפנינו דרך המבוססת על שלושה צעדים שיש בכוחה לסייע לאדם להתנתק ולהיגמל מחטא או הנהגה שלילית, וכשם שנעזרו עם ישראל ביציאתם ממצרים בדרך הזו כך אדם בן דורנו יכול לאמץ את שלושת הצעדים שהתורה מתווה. וכמובן שעיקרון הדברים תקף לכל סוג של חטא או התמכרות שיש לאדם.
המים נמשלו לתורה כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'" (בבא קמא פב.) מחד וקשה כי מאידך נמשלו המים גם לתאוות האסורות, וכיצד יתכן שאותם מים יסמלו דבר כה עליון כמו התורה שמיוחסת לצד העליון ביותר שבאדם ולשמה נברא העולם יחד עם ישראל, ובמקביל גם לדבר ירוד ושפל כמו תאוות פסולות שמיוחסות לצד הבהמי של האדם שמשותף לו ולבעה"ח?
אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.
העולם מתחלק לשנים, החזקים והחלשים. בעלי שררה, ועושי דברם. חיות טורפות, ונטרפים. גדלנו על לגיטמציה מוחלטת לכח, לכולנו מוכרת הסיסמה "החזק שורד" אם האריה לא יטרוף הוא ימות ברעב. אם לא נשתמש "במרפקים", נשאר מאחור.. האם בחברת בני האדם, כללי ההישרדות של הטבע תקפים? או שמא לנו כללים משלנו.. בפרשת וארא מופעל לא מעט כח.
העם העברי גם בשעה שעבדו ע"ז לא הזניחו את המחשבה על אלוקי אבותיהם הי"ת, אלא שכל רצונם היה למצוא איזשהו מתווך בין האלוקים לבינם להם האנשים הפשוטים
התורה מספרת לנו על תגובת עם ישראל לשמע בשורת הגאולה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו', ט) חמש לשונות גאולה אומר משה לפני כן, והעם אינו מקשיב. אפשר היה עוד לקבל זאת, עם נימוק הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אלא שבפרשה הקודמת אנו שומעים שעם ישראל כן מקשיב למשה ולאהרן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ." (שמות ד', ל-לא) כיצד נכלכל את הדברים? מדוע בפרשת שמות עם ישראל מגיב על בשורת פקידת ה' את עמו בקידה ובהשתחוויה, ואילו בפרשתנו פתאום העם מסרב לשמוע?
השליחות שהתחילה במעמד הסנה נסתיימה בייאוש גדול, בתסכול עמוק, ובחזרת משה ל-ה' לומר "למה זה שלחתני".דיבורו של ה' אל משה, בתחילת פרשת וארא, נראה כעין התחלה חדשה. גם אופי הפתיחה מעיד על פתיחה חדשה. לא כתוב היכן, אין רקע ואין סיפור - "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו: אני ה'". כאילו רק עכשיו מתחילים. ההתחלה הזאת, השנייה, תביא ליציאת מצרים. כפי שנראה בשיעור, התחלה הזו נאחזת בשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו: ברית בין הבתרים, וברית המילה.
רבי משה שלמה כשר מסביר באחד מספריו הנפלאים שהרעיון של הגהינם שקול לזה של הגעלת כלים, שהכלל בו הוא "כבולעו כך פולטו", וכשם שהכלי בלע את האיסור ברותחין, גם דרך הפלטתו ממנו תהיה ברותחין כדי להכשירו מחדש, ועל אותו עקרון פועל גם הגהינם שאף בו מתבטא החסד העצום של ד' יתברך כלפי ברואיו בכך שהוא מאפשר לכל נשמה לתקן את עצמה ולהסיר מעליה את כל הכתמים שדבקו בה כתוצאה מהחטאים והעוונות שעשה האדם בו שכנה בעוה"ז...
כל פעם שאנו נחשפים לחדשות השבוע בערוצי המידע השונים, אנו נתקלים בלא מעט סבל אנושי. משפחה שנכחדות, חולי, עניות, וצרות רבות ושונות. ללא ספק המבט הנשקף על העולם מבין הדווחים השונים אינו אופטימי במיוחד. כיצד אפשר לשמור על שפיות, ואופטמיות בעולם מאכזב כל כך? כיצד אפשר להשתקם מאסונות כאלו? מה תוכנם ומטרתם של התמודדויות החיים של כולנו?
במה שונה עבודת פרך מסתם עבודה קשה?
כיצד דמותו של משה נתפסת בעיני עצמו, בעיני סביבתו במצרים ובמדבר, בעיני עמו ובעיני התורה? האם כמשה בן (עמרם) איש מבית לוי? משה בן (בתיה?) בת פרעה? משה בן (יוכבד) בת לוי? משה אחי אהרן ומרים? משה חתן יתרו, איש לציפורה?
פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה - תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי. בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.
במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.
בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה "פקידה" ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו. בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר. זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.
מה טעם ראתה התורה להשמיט את הציץ והמכנסיים מרשימת הפתיחה של בגדי הכהנים?
פרשת תרומה עוסקת בגבול הדק אך המשמעותי בין הבית לחוץ. בית המקדש נועד כדי ליצור מקום שיבדיל בין הקודש ובין החול. אך אם נסתכל ברזולוציה קרובה יותר נגלה אולי תמונה מורכבת יותר.
לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר. בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.
עבד עברי אמנם לא שכיח כמצוות אחרות אך יש בו מן היסודות שבכל התמודדות רוחנית. יש בו כדי להצביע על הקושי הגדול שבהתגברות הרוח על החומר.
עם תום מעמד הר סיני מוצגת בפני העם סוללה של משפטים. המפרשים נחלצו לבאר את סדר הדברים, היות וסדר זה אינו נראה לעין. אנו נבקש להתמקד בפן אחר, שמותיר ערפל בשמי הפרשה.
אנשים נוטים לחשוב ששמיעה היא פעולה פסיבית, לשבת ולהקשיב. לפעמים זה עובר ליד האוזן, לפעמים נכנס משהו פנימה. אך הקשבה אמיתית היא פעולה אקטיבית. "הקשבה פעילה" היא פעולה שדורשת מאמץ, ריכוז, נכונות ועוד ..
אם יתרו כבר הלך לדרכו בספר שמות, כיצד אנו מוצאים בספר במדבר שמשה עדיין מנסה ממנו להימנע מצעד שכזה? על דרך הפשט, יתכן היה להסביר את העניין בכך שהתורה מבקשת לחבר את קצוות העלילה, ולהמשיך מהנקודה בה היא עזבה אותה. אמנם, על פי דרך זו נצטרך לבאר מדוע הדיאלוג עם יתרו מהווה יריית הפתיחה לסיפורי התלונות המתוארים אחריו. לשם כך, עלינו להתמקד בהיבט אחר במהלך התפתחותו של עם ישראל.
מאחר והתורה פירטה את סוגי החימוד - מבית ועד רכוש נייד - מדוע סיימה במילים " וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶך"? הלא העיקרון ברור ומובן היטב מהפירוט הכתוב עד כה.
מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.
הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.
א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים. ד. כל זמן שיש באפשרותו של אדם לעשות להצלת עצמו הוא מחוייב לפעול ולהאמין בכוחו.
עם שלם של עבדים, באמת משנה להם באיזה חודש הם יוצאים? יש כאן גאולת הנפש וגאולת הגוף, של עבדות איומה במשך מאות שנים, האם מזג האויר בזמן השחרור הוא רלוונטי? לא היה עדיף לצאת כמה חודשים קודם לחודש האביב הנעים, בעיצומו של החורף, לחירות?
אנו מוצאים את עצמנו במעגל אירועים שחוזר על עצמו. ה' מכה את מצרים, אז פרעה נרתם לבקש כל דרך אפשרית לסיים את אסון הטבע שנפל על מצרים. לעתים הוא אף מבטיח שישלח את ישראל מארצו. הסבל נפסק, ופרעה שב לעמוד בסירובו. ברם, במסכת אירועים זו נוטלים חלק פרעה, משה ו-ה'. בני ישראל, לעומת זאת, נאלמו דום ונעלמו מן התמונה. האם ניתן לשער את התחושות בקרב העם הצופה במתרחש? איך ליוו את התפתחות התהליך "השגרתי" בדמות התראה, מכה, הבטחות שווא, הסרת המכה וסירוב. האם במשך הזמן לא התגנב לליבם חשש שהמאמץ לא יישא פרי? מהו פשר ההתנהלות הזו ביחס למכות?
הקושי הגדול ביותר הוא, לראות אדם במצב קשה והוא אינו מודע למצבו. טוב לו שם, הוא לא רואה שום צורך לשנות, גם כשהוא יוצא, הוא רוצה לחזור. זוהי גלותה של הנפש, זה "הקוצר רוח" מ"העבודה הקשה".
כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להבין את עצם כוונתו של ה' בחילוף השמות בין השם ש-די לשם הוויה, את הנכונות לשימוש בשם זה או אחר בתקופת האבות, ועל משמעות הדבר. אך מעבר לכך, מתבקש הסבר לעצם התמקדות הבורא בשמותיו, בעוד טענתו של משה כלל לא התייחסה לכך. התלונה של משה כוונה כלפי חוסר הצלחתה של משימתו להוציא את ישראל ממצרים. מה היה חסר בתשובתו של ה' אם לא הייתה כוללת את הדיון בשמותיו?
דמיינו את עצמכם צועדים על שפת היאור כבת פרעה. והנכם מביטים למרחב ורואים תיבה שטה במים אי שם, בעומק. היש הגיון בנסיון נואש להושיט יד? כל בר דעת מבין, שאם אין לך אפשרות אין טעם לנסות?
להבדיל מיוסף, שנות המשבר שחווה משה הן אילמות, ואין לנו מידע על הלך רוחו. ברם, פעמיים פוצה משה את פיו, ושתיהן באמצעות שמות ילדיו.
ברציעת העבד בפרשת משפטים כא, ו נאמר "...והגישו אדוניו אל האלוהים...ורצע את אוזנו במרצע" וגו'. רש"י העתיק "ורצע את אוזנו במרצע" והביא מהמכילתא "...ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר איברים...? אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוזן...ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב תירצע" וכו'. אלא שהרי על "לא תגנוב" בפרשת יתרו שפירש "בגונב נפשות הכתוב מדבר"...?
מקביל לציווי "זכור" ו"שמור" על השבת, מצווה התורה "זכור" ו"שמור" גם על הלוח: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ו"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". שתי המצוות הללו - השבת וקביעת הלוח - מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.
כאשר מלכים או שליטים נפגשים במפגש פסגה גורלי, דאגתם העיקרית היא לכונן מסגרת של מפגשים עתידיים. החשש הגדול הוא שמא המפגש יהפוך לחד-פעמי, ולא יהיה לו המשך. לכן, פעמים רבות עוסקים במפגשי פסגה דווקא בשאלה המשנית-לכאורה - כיצד הופכים את הפגישות לקבועות.
כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?
חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?
ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה'. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך - אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב"ה.
במה זכתה מחצית השקל למה שלא זכו כלי המשכן? וכי אי אפשר היה לשלב את תרומת מחצית השקל עם שאר תרומות המשכן, שהוזכרו בתחילת פרשת תרומה?
אם השתכנענו לתת צדקה, לפחות נעשה זאת בשלימות, בלב שמח ובנפש חפצה, ואז נזכה לראות את תרומתנו מתקבלת לרצון לפני אדון הכל.