התנדבות מתוך קושי
היתה בעם ישראל נחישות בלתי מתפשרת, שאחרי האסונות הגדולים שהוא חווה –הוא רוצה השראת שכינה!
ויקהל
נושאים בפרשה
פירוט מצוות המשכן
לכאורה יכלה התורה לצוות באופן כללי על החלקים העיקריים של המשכן, ולהשאיר את פרטי הבנייה לכשרונותיהם ולדמיונם של בעלי המלאכה, בלי לרדת לרמת הטבעת, הבריח והיתד. משכן שילה, לדוגמה, על כורחנו היה בנוי באופן אחר מהמשכן במדבר. ובכן מה נשתנה מצוות המשכן מכל מצווה אחרת?
יושר ושקיפות
מדוע משה מקפיד כל כך להדגיש את אופן בחירתו של בצלאל?
השבת כמשכן?
הקב"ה קורא ליהודי לא 'להסתפק' בבניית המשכן והקרבת הקרבנות, אלא דורש ממנו ליצור זמן בכל שבוע, שבו הוא מקדש את שמו של הקב"ה, זוכר אותו ומקרבו לליבו.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם
מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?
שבת ומלאכת המשכן
מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? ומדוע משתנה סדר הציווים על שבת ומשכן?
השבת והמשכן
סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.
ככל אשר ציווה ה' את משה
בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.
"ויקהל משה"
לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם. אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.
הערגה למקדש והחשש מבניינו במהלך הדורות
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם"
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם - אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג) לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?
משכן התיקון והתשובה
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
מה בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי?
בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?
ששת ימים תעשה מלאכה
אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש; אולם יש לשים לכך גבולות, וכדברי המדרש על הציווי "לעבדה ולשמרה": תן דעתך שלא קלקל ותחריב את עולמי". נחוצה אמנם עבודת האדם, ובצידה שימור, ושמירה על איזון אקולוגי.
המבוא לתיאור עשיית המשכן: שני "עמודי התשתית" למלאכת המשכן
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
39 אבות מלאכות בשבת – מנין?
מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל? לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.
"ממך ואליך"
פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה - תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו: לביאור כפילות פרשיות המשכן
אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי. בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.
ל"ט אבות מלאכה – מניין?
כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?
חכמת לב
חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?
"וממכותייך ארפאך"
בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.
"ככל אשר צוה ה' את משה"
כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מיעוט
הבאת נדבת המשכן ותיקון חטא העגל
מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?
דעת ובלבול הדעת
צריך לבדוק את מעשנו ולראות האם נעשו בדעת נקיה, ללא המעורבות של קליפת הערב רב שבתוכנו. כך אפשר להקים את המשכן ולהקהיל את כל הכוחות הטובים ששוכנים בתוכנו.
מעורבות ישראל במשכן
מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה. מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת.
"וכל אשר נדבה רוחו" – על מעשה וכוונה
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
משכן וכלים
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
"ולהורות נתן בלבו" (לה, לד)
מעירים על כך חכמי ישראל: בכל המקרא מופיעה רק פעמיים המילה "ולהורות" (בפרשתנו, ובפרשת שמיני (י, יא) נאמר "ולהורות את בני ישראל"), ענין זה (שמופיע רק פעמיים, ודוקא בפסוקים אלו) צריך להנחות כל אדם מישראל שאם נתקיים בו "ולהורות נתן בלבו" - זאת אומרת אם חנן אותו ד' בחכמה ובדעת - אל יחזיק זאת לעצמו
ויקהל – דיוק בפרטים
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים הגבאים היא ריבוי התרומות למשכן. משה רבנו מסכים לגישתם, ומפרסם הנחייה חד-משמעית ונחרצת: "איש ואישה
הנשיאים ותרומת המשכן
א. מצוה מן המובחר או זריזין מקדימין למצות - מה עדיף? ב. חיוב נתינת הצדקה 'לפי ממון' הוא חובת הגברא, שבעל הממון חייב להפריש צדקה מנכסיו יותר מאחרים, או חלוקת-נטל הוגנת בין העשירים והעניים . א. על הפסוק: "והנשיאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים וכו'" כתב רש"י: "והנשיאם הביאו - אמר רבי נתן:
"מלפני משה"
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם... ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", משה רבינו מכנס את בני ישראל לומר את ציווי הקב"ה שיעשו לו משכן, שכביכול עוזב הקב"ה פמליה של מעלה ובא לדור עם פמליה של מטה, ולשם כך מקהילם בהדגשה על אחדות וקירוב
פרשת ויקהל – מעומק משמעות שייכות השבת והמקדש
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יקוק לעשת אתם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליקוק כל העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת: רש"י: ששת ימים הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת: