פסח מצרים ופסח דורות
מההבדלים השונים בין שני קורבנות פסח הללו ננסה ללמוד דברים גם לעבודת ה' הפרטית שלנו. זאת, על ידי חלוקה בין עבודה שהיא בחינת פסח מצרים לכזו שהיא בבחינת פסח דורות.
שמות
נושאים בפרשה
רעיונות שונים לפרשת בא
בפרשת "בא" יש בה מקדושת "חג הפסח". (חידושי הרי"מ). ועוד: ידוע שהקריאה מעוררת את הזמן, וקוראים על יציאת מצרים ועל ליל פסח שאכלו במצרים. ועוד: הקריאה מעוררת את הזמן, ואם כן גם בימים אלו אפשר לזכות לגאולה, אחכה לו בכל יום שיבוא, ואפשר לבקש. שמירת הלשון: היות והכלבים היו בשקט ולא סיפרו על יציאת מצרים, וגם לא נבחו, לכן זכו לשכר לדורות,
גאולה מתוך מצוות
מה הרציונל מאחורי הציווי על פסח לדורות בפרשתנו, בעת שמכות מצרים ותהליך הגאולה מהשעבוד בעיצומם? האם הציווי על פסח לא יכול היה לחכות למדבר או אפילו לכניסה לארץ?
בנה ביתך
מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?
"החדש הזה לכם"*
קידוש החודש וקרבן הפסח - מדוע דווקא הם נבחרו על מנת לכונן את עם ישראל – מה כל כך מיוחד בשני הציוויים הללו?
מנוסה מהרצון לשיעבוד
בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה... תוכל לזכות ב...". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו. זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות.
דם מילה ודם הפסח
דם המילה מייצג את מסורת האבות. אברהם כרת ברית עם הקב"ה על המילה, יצחק חווה את ברית המילה שלו בעקדה, וברית המילה הייחודית של יעקב הייתה בשעת המאבק עם האיש. דם הפסח מייצג את המהפכנות ביהדות, את האידיאולוגיה. כל אחד מהערב רב היה צריך להקריב קרבן פסח בשביל להצטרף ליוצאים ממצרים, כל גר צריך בזמן המקדש להביא קרבן: "ריצוי דמים". דם הפסח הוא הצד שאיננו תלוי בבחירת ישראל, אלא בהתנדבות.
פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד
התורה רצתה לשלב את חג המצות עם חג הפסח, ולהצמיד את שני החגים ליחידה אחת. לכן, נכתבו פסוקי חג המצות כהמשך ישיר לפסוקי הפסח, כציווי לדורות. כפי שאמרו חז"ל במקום אחר, "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו" (חולין ק עמוד ב' ועוד). בקריאה זהירה ומדויקת נמצא לפירוש זה ראיה חשובה מסוגיית הגמרא, ומן ההלכה.
פסח – קרבן או סעודה
בפרשת בא אנו קוראים על הציווי לעשות את הפסח. למעשה, זהו הציווי המפורט הראשון בו ישראל מצטווים, וכפי שנראה בהמשך הוא אמנם קשור מהותית לייסודו ולהתוותו של ישראל כעם.
ואמרתם זבח פסח
הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.
על הפסח ועל שני הבתים של כל יהודי
הקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה - הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם.
סדנת גמילה
עיון בפרשתנו ובפרט בסדר הקרבת קרבן פסח והנלווה עליו, יחשוף בפנינו דרך המבוססת על שלושה צעדים שיש בכוחה לסייע לאדם להתנתק ולהיגמל מחטא או הנהגה שלילית, וכשם שנעזרו עם ישראל ביציאתם ממצרים בדרך הזו כך אדם בן דורנו יכול לאמץ את שלושת הצעדים שהתורה מתווה. וכמובן שעיקרון הדברים תקף לכל סוג של חטא או התמכרות שיש לאדם.
פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד
אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.
"על שתי המזוזת ועל המשקוף" – ויתור וערבות הדדיים
כשיש חברה חזקה המבוססת על ערבות הדדית ושמירה על כבוד האדם בתוכה, יש "מזוזות" חזקות, עליהם ניתן להשעין את המשקוף.
"משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" (יב, כא)
דורשים חז"ל : משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה. מבאר הרב משה צבי נריה זצ"ל דרשה זו, שיש שני פנים למאמר זה: האחד, אפשר לו לאדם שיעמוד סמוך לגאולה ואף על פי כן יש להזהירו על עבודה זרה. והשני, אפשר לו לאדם שיהיה עוסק עדיין בעבודה זרה ואף על פי כן יהא
לקיחת הפסח
" 'והיה לכם למשמרת' - מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו...נתן להם הקב"ה שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר
שאלה ואמירה
"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". מכאן שיש שני מונחים שונים: שאלה ואמירה. הפועל 'אמר' אין משמעו שאלה, אלא קביעת או הבעת טענה, בדרך של תשובה. בפסוקים אלו הבן שואל ואביו אומר תשובה. הבחנה פשוטה זו מעוררת קושיה: כשהתורה מציגה את הדו-שיח של הבן
שתי דרכים בגישה לקיום המצוות
שלוש פעמים בפרשת בא מוזכר הצורך להתייחס לבנים בזמן עשיית מצוות הקשורות ביציאת מצרים. במדרש הידוע, המובא גם בהגדה של פסח, מיוחסות פניות אלו לבנים בעלי אופי שונה. ברם, על דרך הפשט מדובר באותו בן, אך בסיטואציות שונות. בפעם הראשונה, ביחס למצוות קרבן הפסח - ``והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח