לכאורה, ניתן היה לחשוב שהמשכן, המקדש וקדשיו הם החלק המרכזי של התורה, ואינו תלוי בשום דבר אחר. בניגוד לכך, הנביאים כולם - החל משמואל, עבור דרך ישעיהו וירמיהו ועד עמוס ומיכה - קובעים באופן נחרץ כי עשיית צדק ומשפט קודמת למקדש.
מדוע מפרטת התורה באריכות כה רבה את אופן בניית המשכן? אפילו אם יש צורך בציור מראה המשכן ומקומו של כל כלי - מה צורך בתיאור מפורט של אופן הבנייה של כל כלי? זאת ועוד; המשכן הוא רק מבנה זמני, ולדורות הוא מוחלף בבית המקדש הקבוע. מדוע, אפוא, מקדישה התורה פרשיות מרובות כל-כך כדי לתאר את מראהו, מרכיביו ואופן בנייתו?
דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.
האל היחיד שלא היה מוגבל לטריטוריה מסויימת היה האל של הנדכאים, המסכנים והעבדים - חסרי הלאום והטריטוריה. זהו "אלוקי העברים", שאין גבולות לשלטונו, והוא יכול להציל את המאמינים בו מכל טריטוריה ומכל מקום.
במקרא, אנו מכירים את שני סוגים הניסוחים: ניסוח מנומק לצד ניסוח מצווה. לשבע מצוות בני נח מצרפת התורה טעמים: "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". לעומת זאת, בעשרת הדיברות הניסוח הוא מוחלט: "לא תרצח".
ממכות מצרים ניתן ללמוד כי כאשר האדם אינו מבטל את רצונו מפני רצון הבורא, ושם ביטחונו ביכולותיו הגופניות, השכליות, הכלכליות או הכוחניות, יגרור הדבר זעזוע כדי להביאו להכרה בצורך להכניע את לבו לפני בוראו.
כשחיפשו חז"ל את הסיבה מדוע זכו בני ישראל לצאת ממצרים, אמרו: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתרים שלהם ולא נפרצו בעריות". האומנם? וכי מה הקשר בין שינוי השם או הלבוש לבין הזכות לצאת ממצרים?
לפני כמה שנים שמעתי מהרב אביגדור נבנצאל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, סיפור על עניינם של י"ג מידות הרחמים. הסיפור עוסק בזוג זקנים המגיעים אל הרופא לקבל טיפול למחלתו הקשה של הבעל. הרופא, רושם מרשם לחולה ומזהיר את האישה להקפיד מאוד על ביצוע הנאמר במרשם, והיה ואין שיפור במצב, מוסיף הרופא, יש לחזור אלי
אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל - כולן פועלות בדיוק להפך מה"אידיאליסט המובס" שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.
על אף שהתורה מתחילה למעשה במילים "בראשית ברא א-להים", רבי יצחק מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחלק המשמעותי של המצוות מתחיל דווקא בפרשתנו, בציווי "החודש הזה לכם". אמנם גם בחומש בראשית פגשנו מספר מצוות (פרייה ורבייה, שבע מצוות בני נוח, ברית מילה וכו'), אך זו המצווה הראשונה שעם ישראל זוכה לשמוע. מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה במצוות שניתנו לעם ישראל כאומה שלמה?
ברית המילה היא ברית טבעית, על-היסטורית ולא-מותנית. היא נוקטת בשם אלוקים, כיוון שמרגע הברית - בחירת ישראל וסגולת ארץ ישראל הפכו לחלק מהטבע. ברית זו היא ברית הנטמעת בסדר הטבעי של העולם, ואינה משתנה לאורך כל הדורות. לעומת זאת, ברית בין-הבתרים - יסודה מהפכה וחידוש. עם ישראל ישלוט בארץ ישראל כאשר יבשילו הנסיבות ההיסטוריות לכך, ומטרתו תהיה לבנות בארץ חברת מופת, שתפיץ את שם ה' בעולם. מסיבה זו, ברית בין-הבתרים נוקטת בשם הוי"ה, המסמל חריגה מהטבע. שתי הבריתות מתחברות לאחת בפתיחת פרשתנו.
מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה' להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה - גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?
מדוע לא ריפא אותו אלוקים את משה מגמגומו? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו"דבריו יהיו נכונים יותר"? הלא הוא שם פה לאדם!
כיצד ייתכן שעם ישראל כולו עזב את ה' ועבד עבודה זרה, מייד לאחר המעלה הגבוהה שהגיע אליה במעמד הר סיני? זאת ועוד; כזכור, ריה"ל מסביר שכל עם ישראל זכה לנבואה במעמד הר סיני, והוציא בכך את סגולתו הא-לוהית מן הכוח אל הפועל. כיצד ייתכן שזמן כה קצר לאחר מכן, הגיע העם לקיצוניות השנייה - לעבודה זרה?!
בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.
ברור שגם המקדש עצמו אינו המטרה הסופית. אפשר לדבר על מטרה נעלה ואמורפית יותר כמו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אך נוכל גם להתמקד במטרה ממשית יותר - "לקרב ישראל לאביהם שבשמים".
כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מיעוט
מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?
בכל לימוד שהוא, בתחילה הרב מלמד והתלמיד מחקה אותו וחוזר על דבריו. במצב זה, התלמיד הרי הוא כקוף אחר בן אדם - אמנם קוף חכם, אך חקיין ותו לא. אין הוא נמצא במקום בו נמצא הרב. לאחר סיום הלימוד, עומד התלמיד על עצם העניין. הוא אוחז בשכלו לא רק את האמירות החיצוניות של החומר הנלמד אלא החומר הופך לחלק ממנו. אינו דומה החוזר על דברי הרב למי שעומד על דעתו של רבו, ובעצם שותף לתורה שאותה הנחיל לו האחרון.
אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין" (ברכות ז ע"א) ראשית - מה פשר ההתגלות הזו למשה? ושנית - מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י"ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?
דרך זה שהקב"ה אומר למשה רבינו ע"ה "בא אל פרעה" ולא משתמש בצורת הביטוי "לך אל פרעה" ניתן לקבל ב"ה חיזוק לאחד מכללי היסוד של היהדות, שהרי כל מקום שמשה רבינו היה ועתיד להיות בו כמו כל שאר הברואים בעבר, בהווה ובעתיד נמצא בתוך רשותו של ד' יתברך כשאין אחרת מלבדה, שהרי הכל כלול באחדות
בפני האדם עומדת השאלה עד כמה הוא יכול להשפיע. אפשר להיות אדם עם עקרונות ולהישאר בחוץ ולא להשפיע, ואפשר לוותר על עקרונות מסוימים, אבל להצליח להציל משהו, וכל אדם יכול לבחור היכן הוא בוחר להיות.
אהרן נבחר לאחר חטא העגל, ולא רק כי הוא היה ברירת המחדל. בגלל מעשהו זכה אהרון לכהן לה'.
אהרן הוא גם 'הלב' של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה'. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם. הצדיק אינו אחראי רק על מי שמגיע אליו להשיח את צערו, אלא מצודתו פרושה במעגלים רחבים יותר סביבו
השראת השכינה מבטאת את הקשר החי שבין התורה לנותנה. אין חיי תורה שלמים בלי השראת שכינה, הן בכלל - במשכן ובמקדש - והן בפרט - בלבו של כל אחד.
הפער בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ בא לידי ביטוי גם בפער שבין המשכן למקדש. במשכן, ה' אכן השכין את שמו. אולם במקדש, ה' מצפה מן האדם שיקרב את שמו.
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". (שמות כ"ה ב) מפשט הפסוק ניתן ללמוד שאפשר לקחת לעבודת ה' מכל אדם שיש לו רצון אמיתי לכך. על פי הדרש, אפשר להפיק תועלת מכל דבר שברא הקב"ה בעולם.
כולנו ניזונים מאוצרו של מלך. לעיתים לא רואים זאת, ולעיתים לא רוצים לראות זאת - אך כך הם פני הדברים. המלווה בריבית לוקח בנקודה זו צעד אחד נוסף למטה: לא רק שהוא תופס את רכושו כשייך לו באופן בלעדי, אלא שהוא מסיק מכך שמותר לו לפגוע באחר ולעשוק אותו בצרתו.
"ולמה תצא זאת מלפניו"? מדוע גרם ה' לאדם תמים לרצוח בשוגג אדם אחר?
אדם צריך ללמוד שהוא ייפטר מהעולם מבלי שחצי תאוותו בידו. לא מדובר רק בשאיפות חומרניות, אלא גם בשאיפות מעולם הרוח. אסור לאדם לוותר על שאיפותיו. הרמב"ם מדבר על יכולתו של כל אדם להגיע לדרגת נבואה, ואסור לנו לוותר על חלום זה. אבל מצד שני, כאשר אנו מגלים את הכישלונות שלנו, עלינו לדעת להתמודד איתם.
השמיעה - הכח להקשיב לדבר ה', להטות אוזן ולפתוח את הלב לאמירות ודרישות המצויות מחוץ לעולמו הפרטי של האדם - היא המפתח לרפואה כללית.
מדוע עם ישראל אינו יכול לחיות בחוויה רוחנית ובמתח גבוה למשך זמן רב? ככל אדם, גם אצל עם ישראל עלול להתפתח עם הזמן זלזול בחוויה המשמעותית הזו. כאשר אדם חווה חוויה כלשהי בתדירות גבוהה היא מאבדת את ערכה ומשמעותה עבורו. אי אפשר לערוך חתונה כל ערב, עם תזמורת וסעודת מלכים, ולא רק בגלל השאלה התקציבית.
אחרי כל השנים במצרים, בתוך חיי סיר הבשר, באמת לא פשוט לקבל תורה. עד שסוף סוף אנו מחליטים לנסות לשדרג במעט את מצבנו הרוחני, ואף מצהירים "נעשה ונשמע!" - פתאום עולם הקדושה נראה מפחיד, בוער באש עד לב השמיים, ובעיקר - מאוד מאוד מעורפל...
אמנם היה קשה לבני ישראל לצאת ממצרים אך קשה אף יותר היה להם להוציא את מצרים מתוכם, את כל האמונות הזרות, המנהגים הזרים, ההרגלים השליליים, תחושת העבדות, רגשי הנתיתות, החרדות והפחדים, או בשלוש מילים "יציאת מצרים מתוכנו".
מדוע מקושרת שירת הים לישיבתו של הקב"ה על כסאו? ומהי בכלל משמעותו של הביטוי הזה?
זהו החוק של הדרמה היהודית: כאשר אנו לוקחים בידינו תופים ומחולות במערכה הראשונה - מובטח לנו, בעזרת ה', שיהיה להם שימוש כבר במערכה השנייה.
בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?
בשעה שאנו מקיימים מצווה מסויימת הבה לא נשאיר את היד מיותמת ונתאחד עם הקב"ה בקיום מצוותיו כל אחד יחד עם רעהו וכך גם נתאחד אנחנו ונקבל כח ישרות ממנו יתברך.
בפתיחת הפרשיה הדנה בעשיית הפסח במצרים וביציאה ממצרים, מתארת התורה את דברי ה' אל משה ואהרן, ובסיום - מוזכר תיאור המקום: "בארץ מצרים". במבט ראשון, נראה שציון זה מיותר. וכי היכן היו משה ואהרן אם לא במצרים?!
פשוט לנו מדוע נענש בכור פרעה - כבן המלך, הוא היה מן הסתם חלק ממנגנון הרשע ששעבד באכזריות את עם ישראל. אולם מה טעם נענשו בכורות השפחות והשבי ובכורות הבהמה - אם מצרים חטאו, בני השפחות והבהמות מה חטאו?