הדם והתנין
נראה שמכת דם ומכת חושך מייצגות את המלחמות בשני האלים של מצרים: השמש והתנין.
וארא
נושאים בפרשה
נלכה נא דרך שלושת ימים
השאלה היסודית והעמוקה יותר אינה מדוע בני ישראל שיקרו, אלא למה לא לומר את האמת מראש? מדוע יש צורך לבוא אל פרעה בערמה?
בחירת ה' ויוזמה אנושית
כדי להשיג מטרות, ייחוס משפחתי ובחירה ע"י הקב"ה לא מספיקים. בלי עבודת האדם, בלי הבחירה החופשית של האדם שמאפשרת לו לנצל הזדמנויות, לא ניתן להשיג הישגים.
איך מושיעים את ישראל
מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.
המה עזרו לרעה
מדוע נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?
שמותיו והנהגותיו של הקב"ה
שמותיו של הקב"ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה': "בכל מאודך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו" (ברכות נד ע"א).
יציאת מצרים וידיעת ה' בעולם
מדוע מצווה הקב"ה על משה לדבר אל בני ישראל ואל פרעה – כאשר משה כבר נצטווה על כך, ואף מילא את השליחות? השליחות לבני ישראל לכאורה הצליחה; ופרעה – מדוע ישתכנע מדרישה נוספת שיציגו משה ואהרן?
צבאות בני ישראל
ישנו יעוד אליו מכוונים בני ישראל ולשמו הם מוצאים ממצרים: להגיע מעבדות פרעה לעבדות ה'. דהיינו להיות צבא ה'. ייתכן ש-ה' רומז כאן לסיבה בגינה הוא מוציא את בני ישראל – העובדה שהם צבאותיו.
תכונותיו של המנהיג
יכולתו של המנהיג להנהיג את כל הפלגים והשכבות בעם 'לפי כוחם' היא יכולת שאיננה מובנת מאליה, וגם בה ניחן משה
החידוש בהתגלות בשם הוויה
ההכרזה "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", עוררה תמיהה רבתי בקרב המפרשים: וכי האבות לא הכירו את שם ה'? פעמים רבות מספור הוא התגלה אליהם בשמו – ואם כן, מה החידוש הגדול כעת?
מיהו מושא החיזיון התאולוגי של מכות מצרים?
מהי מטרתה של שליחות משה? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? אם כן, במה ייבדל עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?
"והמה עזרו לרעה"
כבר בברית בין הבתרים גזר הקב"ה על בני-בניו של אברהם שישתעבדו במצרים במשך תקופה ארוכה. שעבוד מצרים, אם כך, אינו אלא רצון ה' שהתגלה לאברהם, וייתכן שאף היה ידוע לחלק מהמצרים. מדוע, אם כך, נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?
מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?
לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה) ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.
יחסם של ישראל ליציאת מצרים
מדוע בפרשת שמות לדבר על הצלה מהסבל בלבד, ורק בפרשת וארא לדבר על היציאה כחלק מהברית לאבות?
השתדלות
הקב"ה מצפה מן האדם, למעורבות ולהשתדלות כדי להשיג גם את הדברים המובטחים. אפילו כאן, כאשר הקב"ה נגלה בשם הוי'ה המבטא שידוד מערכות הטבע, ופועל נסים באופן גלוי, אין הדבר אומר ש מדובר במאורע רגעי וחד פעמי. הפער בין א-ל ש-די לבין שם הוי'ה הוא במידת ההִגָּלות של נסי ה' לעיני כל, אולם בשתי הדרכים, מדובר בתהליכים שבני אדם מעורבים בהם ופועלים בתוכם. ככלל, אין הקב"ה מעניק מתנות משמים בלא מגע יד אדם; הקב"ה מצפה להשתדלות האדם.
הנה אנוכי נגף את כל גבולך בצפרדעים
למה דווקא לקו אנשים אלו ומקומות אלו? וגם, למה בהתראה נאמר משהו אחד ובפועל נעשה משהו אחר, יותר רחב, ויותר קשה?
ותהי הכנם באדם ובבהמה- למה נענשו גם הבהמות?
"ויעשו כן החרטומים בלטהם להוציא את הכנים ולא יכלו, ותהי הכנם באדם ובבהמה." (שמות ח'. יד) במה חטאו הבהמות אשר נענשו גם הם במכת הכנים? מדוע לא הסתפק הקב"ה בהכאת המצרים בלבד, וכלל גם את בהמתם? אם תאמר שהיו עובדים את הבהמות במצרים, ולכן כמו שמפורש במכת בכורות: "ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה
החיבור בין ברית המילה וברית בין הבתרים בדרכו של רש"י
בימי האבות, ברית בין הבתרים הייתה עלומה ונסתרת. היא הייתה שרויה בתרדמה, "במחזה", חבויה בחיק העתיד. כשהגיע הזמן, ברגע של יציאת מצרים, כבר יש אומה - הגיעה עתה של ברית בין הבתרים.
דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו לאלוקנו….למה לשקר?
למה משה צריך לשקר לפרעה שבכוונתו ללכת עם ישראל "לזבוח" לה'? שיגיד לו בצורה פשוטה שנגמר השעבוד, ועם ישראל יוצא לחורין!
הקדשה שניה לגאולה שניה
בתחילת פרשתנו אנו קוראים על אודות הקדשה נוספת של משה לשליחות הצלת ישראל ממצרים. כל המוטיבים שאנו מצפים למוצאם בהקדשת אדם לשליחות דתית מצויים כאן: בעיית העבדות; התפקיד המוטל על משה ותכלית הגאולה. השאלה המתבקשת מאליה היא לשם מה יש צורך בהקדשה נוספת? מדוע חוזר ה' על דברים שאמר כבר למשה במעמד הסנה, עת הוקדש משה לראשונה לתפקידו?
הבחירה בשבט לוי
ספר בראשית דמותו של לוי לא הצטיירה בצורה חיובית למדי, ולכל היותר הוא מהווה בן יעקב ככל שאר השבטים. במה נתייחד לוי, זאת לא מספרת לנו התורה. את בחירתו של אברהם ניתן להסביר, כמו גם את בחירת יצחק ויעקב, אך נראה שלא כך פני הדברים בקרב שבט לוי.
"החלש שורד"
העולם מתחלק לשנים, החזקים והחלשים. בעלי שררה, ועושי דברם. חיות טורפות, ונטרפים. גדלנו על לגיטמציה מוחלטת לכח, לכולנו מוכרת הסיסמה "החזק שורד" אם האריה לא יטרוף הוא ימות ברעב. אם לא נשתמש "במרפקים", נשאר מאחור.. האם בחברת בני האדם, כללי ההישרדות של הטבע תקפים? או שמא לנו כללים משלנו.. בפרשת וארא מופעל לא מעט כח.
שורש הבחירה
העם העברי גם בשעה שעבדו ע"ז לא הזניחו את המחשבה על אלוקי אבותיהם הי"ת, אלא שכל רצונם היה למצוא איזשהו מתווך בין האלוקים לבינם להם האנשים הפשוטים
אחריות אישית וגאולה
התורה מספרת לנו על תגובת עם ישראל לשמע בשורת הגאולה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו', ט) חמש לשונות גאולה אומר משה לפני כן, והעם אינו מקשיב. אפשר היה עוד לקבל זאת, עם נימוק הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אלא שבפרשה הקודמת אנו שומעים שעם ישראל כן מקשיב למשה ולאהרן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ." (שמות ד', ל-לא) כיצד נכלכל את הדברים? מדוע בפרשת שמות עם ישראל מגיב על בשורת פקידת ה' את עמו בקידה ובהשתחוויה, ואילו בפרשתנו פתאום העם מסרב לשמוע?
החיבור בין ברית המילה וברית בין הבתרים בדרכו של רש"י (השיעור השלם)
השליחות שהתחילה במעמד הסנה נסתיימה בייאוש גדול, בתסכול עמוק, ובחזרת משה ל-ה' לומר "למה זה שלחתני".דיבורו של ה' אל משה, בתחילת פרשת וארא, נראה כעין התחלה חדשה. גם אופי הפתיחה מעיד על פתיחה חדשה. לא כתוב היכן, אין רקע ואין סיפור - "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו: אני ה'". כאילו רק עכשיו מתחילים. ההתחלה הזאת, השנייה, תביא ליציאת מצרים. כפי שנראה בשיעור, התחלה הזו נאחזת בשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו: ברית בין הבתרים, וברית המילה.
"יופי של גלות"
הקושי הגדול ביותר הוא, לראות אדם במצב קשה והוא אינו מודע למצבו. טוב לו שם, הוא לא רואה שום צורך לשנות, גם כשהוא יוצא, הוא רוצה לחזור. זוהי גלותה של הנפש, זה "הקוצר רוח" מ"העבודה הקשה".
"למה זה תשאל לשמי"
כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להבין את עצם כוונתו של ה' בחילוף השמות בין השם ש-די לשם הוויה, את הנכונות לשימוש בשם זה או אחר בתקופת האבות, ועל משמעות הדבר. אך מעבר לכך, מתבקש הסבר לעצם התמקדות הבורא בשמותיו, בעוד טענתו של משה כלל לא התייחסה לכך. התלונה של משה כוונה כלפי חוסר הצלחתה של משימתו להוציא את ישראל ממצרים. מה היה חסר בתשובתו של ה' אם לא הייתה כוללת את הדיון בשמותיו?
בלדה לאיש הקטן
ממכות מצרים ניתן ללמוד כי כאשר האדם אינו מבטל את רצונו מפני רצון הבורא, ושם ביטחונו ביכולותיו הגופניות, השכליות, הכלכליות או הכוחניות, יגרור הדבר זעזוע כדי להביאו להכרה בצורך להכניע את לבו לפני בוראו.
ברית המילה וברית בין-הבתרים
ברית המילה היא ברית טבעית, על-היסטורית ולא-מותנית. היא נוקטת בשם אלוקים, כיוון שמרגע הברית - בחירת ישראל וסגולת ארץ ישראל הפכו לחלק מהטבע. ברית זו היא ברית הנטמעת בסדר הטבעי של העולם, ואינה משתנה לאורך כל הדורות. לעומת זאת, ברית בין-הבתרים - יסודה מהפכה וחידוש. עם ישראל ישלוט בארץ ישראל כאשר יבשילו הנסיבות ההיסטוריות לכך, ומטרתו תהיה לבנות בארץ חברת מופת, שתפיץ את שם ה' בעולם. מסיבה זו, ברית בין-הבתרים נוקטת בשם הוי"ה, המסמל חריגה מהטבע. שתי הבריתות מתחברות לאחת בפתיחת פרשתנו.
קיומם של הרשעים
"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". מהו תוכן הציווי אל בני ישראל ואל פרעה? האם הכוונה לאותם דברים שנאמרו כבר? האם הציווי לבני ישראל ולפרעה הוא זהה?
עוצמתו של משה
נעמוד על מספר נקודות השוזרות את גדולתו של משה רבנו - רגישותו, תפילתו ומאמציו.
שמותיו והנהגותיו של הקב"ה
כידוע, שמותיו של הקב"ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה': "בכל מאודך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו" (ברכות נד ע"א).
איך קוראים לקב"ה?
פרשת וארא, מתחילה בפס' " וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם " , הפס' נראה די תמוה, שהרי מה הכוונה "לא נודעתי להם"? אבותינו לא היכרו את הקב"ה? הרי אברהם אבינו היה הראשון שהכיר את הקב"ה והפיץ את שמו , ובעקבות כך הלך בציווי ה -"לך לך מארצך , ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" , האם הוא הלך למקום לא נודע בלי אמונה ובטחון במי ששלח אותו?
הרהורו של משה רבנו
"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" מה רצה הקב"ה לומר במלים "אני ה'" ולשם מה הזכיר כאן את האבות?
מכת צפרדע
למה פרעה לא ביקש ממשה שהצפרדעים יפסיקו מיד?
קוצר רוח ועבודה קשה
פרשת וארא היא חלק מסדרה של חמש פרשות (שמות-יתרו) המתארות את ראשית דרכו של עם ישראל, יציאת מצרים וקבלת התורה. מה שמייחד את פרשתנו מארבע הפרשות האחרות הוא דווקא מה שאין בה.
"ואיך ישמעני פרעה" – מקצרות רוח לעבודה קשה
האם קצר הרוח והעבודה הקשה הם שני טעמים, או טעם אחד לשאלה מדוע לא שמעו אל משה. ואם טעם אחד הוא: מה גרם למה? קוצר הרוח לעבודה קשה, או העבודה הקשה לקוצר הרוח?
מדוע פרעה מפחד מהקולות?
"העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלקים וברד ואשלחה אתכם" מדוע היו קולות במכת הברד ומדוע פרעה כה נרעש מהם ומפרט את רצונו בהפסקתם?
"וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים " (ו, יג)
הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת חובבי ציון ומאבות הציונות הדתית, נשאל פעם שאלה: מדוע היה צריך שני שליחים (משה ואהרן) שיוציאו את בנ"י ממצרים, וכי לא מספיק שליח אחד? השיב ר' שמואל שגם בגאולה העתידה יעמדו לישראל שני משיחים. בתחילה משיח בן יוסף ואחרי כן משיח בן דוד, אמרו לו כמה מן המסובים: גם שם
מכת הצפרדע ומידת הכעס
ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים : (שמות, ח', ב') רש"י: ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות... מובא ברש"י: צפרדע יחידה עלתה מהיאור, לבדה, בודדה, אבל בעזרת מכות המצרים נוספו לאחת