פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה - תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?
מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?
צריך לבדוק את מעשנו ולראות האם נעשו בדעת נקיה, ללא המעורבות של קליפת הערב רב שבתוכנו. כך אפשר להקים את המשכן ולהקהיל את כל הכוחות הטובים ששוכנים בתוכנו.
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
א. מצוה מן המובחר או זריזין מקדימין למצות - מה עדיף? ב. חיוב נתינת הצדקה 'לפי ממון' הוא חובת הגברא, שבעל הממון חייב להפריש צדקה מנכסיו יותר מאחרים, או חלוקת-נטל הוגנת בין העשירים והעניים . א. על הפסוק: "והנשיאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים וכו'" כתב רש"י: "והנשיאם הביאו - אמר רבי נתן:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם... ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", משה רבינו מכנס את בני ישראל לומר את ציווי הקב"ה שיעשו לו משכן, שכביכול עוזב הקב"ה פמליה של מעלה ובא לדור עם פמליה של מטה, ולשם כך מקהילם בהדגשה על אחדות וקירוב