עמל ויגיעה בעבודת ה'
בפרשתנו אנו ממשיכים לקרוא באריכות מרובה על הקמת המשכן – ויש לתמוה למה היא נצרכת. התורה חוזרת ומפרטת פרט אחרי פרט את איסוף התרומות, בניית הכלים והקמת המשכן. ננסה לעמוד על סיבה אחת העולה מדברי ריש לקיש במדרש הגדול
פקודי
נושאים בפרשה
כנגד כל הסיכויים
מצד אחד, אכן בניינו של המשכן מתמהמה, ומצד שני הגיע הזמן שהעם יאמין בתהליך ויבין שלא הכל מתנהל לפי ההיגיון האנושי הרגיל.
'וכבוד ה' מלא את המשכן'?
אדם יוצא לערוך קניות ורואה את המשכן, אדם הולך לבקר את חברו ורואה את המשכן. אט אט, מחלחלים הדברים פנימה. כאשר בסופו של דבר נוכחותו של ה' מחלחלת אל ליבותיהם של האנשים, הם לומדים להכילה כחלק מחייהם.
מלך וכוהן גדול
בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף - ובמידה ידועה אף להעמיק - את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר.
אלה פקודי המשכן
מה עניינה של אותה "פנקסנות" של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון?
נדיב לב
"נשאו לבו" ו"נדבה רוחו" מתייחסים לכאורה לאותו אדם – אדם שרוח התנדבות מפעמת בקרבו ולכן הוא מסכים לתת מעצמו לכלל. העובדה שהתורה מתייחסת בשני ביטויים שונים לאותם אנשים אומרת דרשני.
מלך וכוהן גדול
בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף - ובמידה ידועה אף להעמיק - את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר. עיון בפסקי הרמב"ם ביחס לכהן הגדול מגלה שמעמדו של הכהן הגדול משתקף בכמה דרכים כדמות בעלת כוח ושררה, אשר מבחינה זו מקבילה לדמותו של המלך.
התרומות למשכן והשבת
לא רק במלאכת המשכן מתקיים מתח זה שבין המחויבות והכניעה, לבין הפריצה והחידוש. גם בבניין העולם, שנמסר לאדם לפיתוחו ולשכלולו – כאמור, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג) – אנחנו מזהים מגמה כפולה זו. מחד נדרש האדם לפעול בעולם ולקדם אותו טכנולוגית מדעית ומוסרית, ומאידך על האדם לזכור תמיד את הגבולות ואת הכניעה – שיש מנהיג לבירה.
פרוכת הקודש ופרוכת המסך
ספר שמות מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ושוב חוזרת התורה על פרטי המשכן וכליו. כדרכן של חזרות בתורה, גם כאן אנו מוצאים כמה הבדלים משמעותיים בין המסופר בפרשתנו לבין הנאמר בפרשות הקודמות. עיוננו יעסוק בפרוכת, המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ובהבדלים שבין שתי הפרשות בעניינה.
סוף שמות: הסתעפות לשני המשכים – ויקרא ובמדבר
כמו גזע המסתעף לשני ענפים, יש שני המשכים לספר שמות: 'ויקרא' ממשיך את הדיבור מן הקֹדש הפנימי, ואילו 'בְּמדבר' הולך עם הענן והמסעות. ממילא, 'ויקרא' פותח בקרבנות, ואילו 'בְּמדבר' פותח בצבא. 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש, ואילו ''בְּמדבר' פונה החוצה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו. שניהם יחד מעוגנים ונמשכים מסוף 'שמות'.
הקמת המשכן ע"י משה
בין עושי המשכן היו אנשים מקצועיים מאד בתחומים 'חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן', וכן 'מלא אותם חכמת לב... כל מלאכה וחשבי מחשבות'. כל אחד ידע היטב לעשות את תפקידו אך איש מהם לא ידע לחבר את כל החלקים למשכן אחד.
שתשרה שכינה במעשה ידינו
השכינה והברכה באים לחיים כאשר מבקשים אותם. אם רוצים להצליח, להתמודד נכון ובגדלות עם מצבים שונים, תנשום נשימה עמוקה ותחשוב, איך אני עושה את זה בשביל ה', מה בדבר שאני עושה יכול לשרת איזה מטרה גבוהה.
בין הר סיני לאהל מועד
כאשר מלכים או שליטים נפגשים במפגש פסגה גורלי, דאגתם העיקרית היא לכונן מסגרת של מפגשים עתידיים. החשש הגדול הוא שמא המפגש יהפוך לחד-פעמי, ולא יהיה לו המשך. לכן, פעמים רבות עוסקים במפגשי פסגה דווקא בשאלה המשנית-לכאורה - כיצד הופכים את הפגישות לקבועות.
עם ישראל ולימוד התורה
ברור שגם המקדש עצמו אינו המטרה הסופית. אפשר לדבר על מטרה נעלה ואמורפית יותר כמו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אך נוכל גם להתמקד במטרה ממשית יותר - "לקרב ישראל לאביהם שבשמים".
הקמת המשכן ע"י משה
אדם חייב לבנות לעצמו אישיות כוללת - לא להתרכז בפן אחד של לימוד אלא בפנים רבים, ולא להתרכז בלימוד בלבד אלא במערך המלא של תורה, יראת שמים ומידות.
שמירה עליונה
בני ישראל עברו סה"כ מ"ב מסעות במדבר והשמירה העליונה הייתה תמיד עימם. במסעות אלו נתגדלו עם ישראל וידוע בשם הבעל שם טוב זיע"א שכל יהודי עובר בחייו את בחינת המ"ב מסעות הללו...
"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ד' את משה" (לח, כב)
אומר רש"י: כתוב "אשר צוה ד' את משה" ולא "אשר צווה אותו משה", אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואח"כ משכן וכו'. אמר לו משה, בצל א-ל היית? כי בודאי כך צוה לי הקב"ה וכן עשה, המשכן תחילה ואח"כ עשה כלים. וקשה,
חשבונו של משה
במדרש רבה לפרשת "פקודי" (פרשה נ"א) מסופר על החשד שחשדו במשה מששכח לאן נעלמו 1775 השקלים. "משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה: אלה פקודי המשכן - כך וכך יצא על המשכן עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וה' וע' שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב
משה – הכהן הראשון
בסיום תיאור מלאכת המשכן הצטווה משה להקים את המשכן ולשים בתוכו את כליו. לגבי חלק מן הכלים - השולחן והמנורה - הצטווה משה להתחיל את פעולתם: "והבאת את השולחן וערכת את ערכו והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (מ, ד), בעוד שלגבי מזבח הקטורת נאמר רק: "ונתתה את מזבח הזהב לקטורת לפני ארון העדות" (שם,
פרשת פקודי – מלאכת המשכן כדוגמה ומודל לעולמו הפרטי של כל אחד ואחד מישראל
רמב"ן הקדמה לשמות: והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם