לעשות את יום השבת
בימות החול אדם הוא משועבד לעבודתו ולשאר מנגנונים הסוחפים ומנתקים אותו מהרוח. שבת מאפשרת לאדם לקחת פסק זמן מהעבדות ההיא ולשלוט על הזמן לטובת עבודת הנפש.
יתרו
נושאים בפרשה
התורה הא–להית והמעורבות האנושית ביצירתה
ישנן שתי מערכות מקבילות הקשורות זו לזו. ישנו עולם האידאות, ישנה התורה בטהרתה, וישנו עולם המעשה, עולמנו, שבו קיימת תורת האדם.
אחרית הדבר של מעמד הר סיני
אחרי עשרת הדברות מופיעים ארבעה ציוויים: א. איסור עבודה זרה. ב. מצוות מזבח אדמה. ג. איסור לחתוך את אבני המזבח. ד. איסור המדרגות במזבח. כולם מוצגים כאן כתוצאה של "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". מהו הקשר בין מצוות אלו לבין החוויה של התגלות ה' בסיני, מדוע כך מנמקת אותן התורה?
"מה אעשה מפני משה"
תפקידו של משה במתן תורה איננו עניין טכני בלבד. חז"ל למדו שגם לדורות קריאת התורה צריכה להיות על ידי מתווך. זה נכון לא רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד התורה באופן כללי: אין אדם לומד תורה אלא על ידי רב. כל הלימוד שלנו מבוסס על מסורת, כל תלמיד ורבו, ורבו מרבו עד ליהושע שקיבל ממשה רבנו. אך יש גם פן נוסף שנוגע לתפקידו של משה רבנו.
"לא תחמוד"
האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר - איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.
מצות האמונה
הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.
מהנהגת הנס להנהגת הדיבור – מעמד הר סיני
למעמד הר סיני – עם הקולות והברקים וקול השופר החזק, עם האש והעשן והחרדה הגדולה מאד – נזכרו בכתוב שתי מטרות. המטרה הראשונה מפורשת בתחילה ואילו השנייה חבויה בסיום – אך שתיהן עומדות ביסוד התורה.
לא להם ציוית לא יהיה לכם אלוקים אחרים על פני אלא לי לבדי
כל עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד למרות שנאמרו לעם ישראל בכללותו! נשאלת השאלה, למה לא נאמרו בלשון רבים?
"עם סגולות"
לכל אחד מאיתנו יש מערכת חיצונית, ומערכת פנימית. מערכות אלו מתפקדות במקביל, אך אינם מתפקדות בעת ובעונה אחת. אם נתפעל מאוד ממשהו חיצוני, יהיה קשה להעיר את ההבנה הפנימית העמוקה שלנו. אך אם נתכנס ונתמקד בתוכן, במהות, ברגשות, המערכות הפנימיות שלנו יתעוררו, ואז לא יהיה לנו כל כך אכפת, כיצד זה "נראה" ברובד החיצוני.
היתכן שהמים יסמלו את התורה ואת התאוות גם יחד?
המים נמשלו לתורה כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'" (בבא קמא פב.) מחד וקשה כי מאידך נמשלו המים גם לתאוות האסורות, וכיצד יתכן שאותם מים יסמלו דבר כה עליון כמו התורה שמיוחסת לצד העליון ביותר שבאדם ולשמה נברא העולם יחד עם ישראל, ובמקביל גם לדבר ירוד ושפל כמו תאוות פסולות שמיוחסות לצד הבהמי של האדם שמשותף לו ולבעה"ח?
הפסיכולוגיה של הקנאה
מאחר והתורה פירטה את סוגי החימוד - מבית ועד רכוש נייד - מדוע סיימה במילים " וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶך"? הלא העיקרון ברור ומובן היטב מהפירוט הכתוב עד כה.
עשרת הדברות
במקרא, אנו מכירים את שני סוגים הניסוחים: ניסוח מנומק לצד ניסוח מצווה. לשבע מצוות בני נח מצרפת התורה טעמים: "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". לעומת זאת, בעשרת הדיברות הניסוח הוא מוחלט: "לא תרצח".
בית המקדש ובית המדרש
מדוע עם ישראל אינו יכול לחיות בחוויה רוחנית ובמתח גבוה למשך זמן רב? ככל אדם, גם אצל עם ישראל עלול להתפתח עם הזמן זלזול בחוויה המשמעותית הזו. כאשר אדם חווה חוויה כלשהי בתדירות גבוהה היא מאבדת את ערכה ומשמעותה עבורו. אי אפשר לערוך חתונה כל ערב, עם תזמורת וסעודת מלכים, ולא רק בגלל השאלה התקציבית.
כפיה בקבלת התורה
הקבלה אומרת לנו שאין כפיה ברוחניות. אי אפשר להכריח בן אדם להיות רוחני. אי אפשר להכריח אף אחד לקבל על עצמו עול תורה ומצוות ויש לזה שורשים רוחניים עמוקים. בכל זאת, אנו קוראים במדרש, "עמדו ישראל בהר סיני ערוכים, האנשים לבד והנשים לבד. באותה שעה נתלש הר סיני וניצב בשמי מרום. כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה - מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם, באותה שעה געו כולם ושפכו ליבם כמים בתשובה, ואמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע!" (בבלי, ע"ז). מה פשר הכפייה הזאת, איום בחיים ומוות? למדנו שאין רע יורד מלמעלה, אז על מה מדובר פה?