כתיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א, ז). וחשבתי בעה"י לומר שמכאן למדו חז"ל שבמצרים ילדה אשה שישה בכרס אחת, שהכתוב היה יכול להסתפק בתיבה אחת כמו "פרו" או "ישרצו" אלא העובדה שהכתוב השתמש בשש מילים מלמדת שהנשים העבריות ילדו שישה בכרס אחת, וזה גם מה שמסביר את אותו ריבוי על
" ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול." (שמות ב. יב) אותו זמן שמשה רבנו יוצא לראות בסבלותם של אחיו העברים, הוא למעשה נסיך מצרי, שגדל בארמון פרעה במצרים. לכאורה, בלי ידע אמיתי על מורשת אבותיו היהודים, וניתן גם להניח, בלי הכרה בבורא עולם. אז מהיכן היו לו למשה הכוחות
למה צריך שנמצא חן בעיני מצרים? יכל הקדוש ברוך הוא לתת לנו את רכושם באונס ולא מרצון. כמו שגרם הקב"ה לשלח את ישראל באונס, מפחד ושלא לרצונם- ככה גם יכל הקדוש ברוך הוא לתת לנו את רכושם באונס! למה צריך שנמצא חן בעיניהם?
מה צריך מטה לעשות בו את האותות? למה בחר הקב"ה במטה אשר דרכו יעשו המופתים? יכל משה להרים את ידו, וכל מה שיצביע עליו יהפוך לנחש לדוגמא. לכאורה זו הקטנה של האות והמופת- שזה נעשה דרך כלי כזה או אחר. יכל פרעה לאמר: "נראה את משה בלי המטה שלו!"… ניתן להבין, בטעות, כי מקור כוחו של משה הוא המטה- ולא הקב"ה! והלא זאת מטרתו העקרית של משה- שיכיר פרעה וכל מצרים איתו- מי זה הקב"ה ומה כוחו!!
כשפרעה שמע שלעם ישראל יש דרישות כלפיו הוא החליט להכביד עליהם את העבודה כדי שיהיו מרוכזים ושקועים בה ושלא יהיה להם ולו שניה אחת של זמן "מיותר" כדי לחשוב על דברים אחרים כמו למרוד בו או לצאת נגדו בצורה כלשהי, והרי פרעה מסמל את היצר הרע, ומהדרך בה הוא פועל נגד האדם ניתן ללמוד בעה"י
במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהספר מתאר באריכות את התהליך שעבר עליהם: עם ישראל, שיצא ממצרים והפך לעם, ומשה רבנו, שהפך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל לבין מה שאירע למשה רבנו. ננסה כאן לעמוד על אחת מן ההקבלות הללו.
במה שונה עבודת פרך מסתם עבודה קשה?
מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה' להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה - גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?
מדוע לא ריפא אותו אלוקים את משה מגמגומו? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו"דבריו יהיו נכונים יותר"? הלא הוא שם פה לאדם!
כאשר יש מתח רוחני גבוה, כאשר יש רצון עז להתקרב לשכינה, קיים החשש שמישהו יעבור את הגבול ויתקרב יתר על המידה. ישנו מתח בין שני צדדים של אותו המטבע- הרצון להידבק בה' ולהתקרב אליו, והדרישה לירא מפניו ולשמור על מרחק ממנו.
במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהתהליכים שהם עוברים מתוארים באריכות: עם ישראל, שיוצא ממצרים והופך לעם; ומשה רבנו, שהופך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל ומה שאירע למשה רבנו.
מסביר ה"משך חכמה" על שאלתו של משה (שמות ג' י"ג): "ואמרו לי מה שמו?", את תשובתו של הקב"ה (שם פס' י"ד): "אהיה אשר אהיה": "שם אהיה, שתי פעמים כ"א, הן כנגד כ"א שמות שבתפילין של יד, וכן הן בתפילין של ראש. ובצירופן יש מ"ב הוא השם הנורא שהודיעו אימתו על הבריות". וממשיך ה"משך חכמה", "וכל
שכיחותם הרבה יחסית של השורשים רא"י ויר"א בפרשה וחילופי המשמעויות ביניהם, מעוררים סקרנות לגבי היחס שבין שני המושגים. דרך ההשוואה בין המושגים מקבל מושג היראה אור שונה. נראה זאת בשלושה מקרים שבהם יש הקבלה ברורה בין המשמעויות השונות. המיילדות העבריות הצמד הראשון של המושגים מופיע כבר בתחילת הפרשה: ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים