בגדי כהונה ובגדי שבת
בגדי הכהונה אינם משמשים כמדים בלבד. להבנת הגמרא והרמב"ם, בגדי הכהונה משמשים גם חלק מחלות הקדושה שעל הכהנים.
תצוה
נושאים בפרשה
קפקא ואבני האפוד
בני ישראל עומדים לפני הקב"ה לא רק כשייכים לקבוצה גדולה אלא גם כיחידים, כאנשים לעצמם. היחיד אינו מתבטל בפני הכלל והממסד.
המאבק בעמלק – זכירה וסיפור
נראה כי גם בנוגע לזכרון המאבק בעמלק, בימי משה ובימי מרדכי ואסתר, יש לדבר על שני מרכיבים, הזכרון והחוויה.
עולת תמיד
המזבח, ובאופן מיוחד כשמוקרב עליו קורבן, הוא הבסיס לנוכחותו של הקב"ה במשכן, שם הוא נפגש ("נועד") עם ישראל ובכך הוא "שוכן בתוכם".
מנורת הזהב
מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.
הדלקת המנורה ומחיית עמלק
הכוונה בהדלקת המנורה היא לגלות את חיות ה' הנסתרת בתוך העולם. "להעלות נר תמיד" היא דרישה מתמדת מיהודי לחשוף את הנר, שהוא נקודת החיות האלוקית שגנוזה בכל דבר בעולם. אותה נקודת חיות היא הטוב שהצפין ה' ליראיו בעולם הזה.
"ועשית מזבח מקטר קטֹרת"
הקטורת אמורה לשמש ככלי לעתות משבר, כזה שאינו מצוי באף אחד מארבעת חלקיו של השולחן ערוך ובמידה מסוימת אף מנוגד להם.
על לב אהרן
אהרן הוא גם 'הלב' של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה'. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם
בין הלכה למנהג
בעוסקנו בהגדרת הלכה מהי, איננו מתכוונים רק לשאלה מה עלינו לעשות; חשובה לנו גם התודעה ההלכתית, ההרגשה התמידית שאנחנו נמצאים בתוך עולם של הלכה.
"ואתה הקרב אליך"
מדוע אהרן זקוק לקרבה זו של משה? בנוסף, מדוע קירבה זו באה לידי ביטוי דווקא ברגע הכתרתו של אהרן לכהן? כיצד היא מועילה לו בכניסתו לתפקיד?
ויכוח על דרך החינוך לאמונה וביטויו בפרשיות המשכן
הלכות המשכן מהוות מצד אחד ויתור על האידיאל של עבודת ה' מכח המחשבה והדיבור, אולם הן לא מאפשרות לאדם להתמסר לאמצעי ומזכירות לו בכל שלב של השימוש בהם את התכלית לשמה נועדה עבודת המשכן. הלכות המשכן ופרטיו מאפשרות לאדם לבטא את כפיפותו לה' בכל פעולה דתית ומונעות ממנו להתמכר להבטי הפולחן כערך בפני עצמם.
הציץ, החושן והאפוד
הציץ מסמל את עבודת ה' דרך השכל. הוא מונח על ראשו של האדם, ליד המוח. המסר שלו קר, ברור וחד משמעי: עבודת השכל איננה מותירה מקום רב ליצירתיות או לביטוי אישי, וכך גם עבודת ה' שמסמל הציץ: כשם שלמשוואה פתרון אחד ברור, כך יש דרך סלולה וברורה לעבודת ה'. החושן לעומתו, מסמל יסוד נוסף בבגדי הכהן הגדול, שמבטא עבודת ה' מסוג שונה.
כתנות אור
התורה שמה במוקד את הפנימיות, אולם היא אינה מסתפקת בכך. חטאם של בני אהרן היה שנכנסו למשכן מחוסרי בגדים - הם חשבו שהעיקר זה הפנימיות, ולכן אם הם באמת רוצים לעבוד את ה', אין זה משנה כיצד הם לבושים. אולם הם טעו. אי אפשר לעבוד את הקב"ה באיזו צורה שרוצים, ויש משמעות גם לצורה החיצונית שבה באים אל הקודש ושבה נראים כלפי חוץ. אין לשים את המוקד בחיצוניות, אולם יש לזכור שגם היא אחד מהערכים שהתורה מחנכת אותנו אליהם.
מנורת הזהב
מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.
הוויה ועשייה במשכן
דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?
מזבח הקטורת ונשמת האדם
בפרשת תצוה ישנן הוראות מפורטות כיצד לבנות את מזבח הקטורת. הכלי יקר מבאר את כל מעשה מזבח הקטורת כנגד נשמתו של האדם, ראה שם. בקיצור אזכיר שהקטורת הרוחנית כנגד חלקו הרוחני של האדם. אורכו אמה, רוחבו אמה- כנגד אמה יחידה, לכפר על נשמתו של האדם שנקראת יחידה. זמן הקטרתו בבוקר כשנולד האדם, ובערב כשעוזב את העולם. ובאה הקטורת לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא. וגם עשו למזבח הקטורת זר זהב סביב כנגד העטרות של הצדיקים לעתיד לבוא.
על משמעות הקדושה והשכינה
בפרשה אנחנו מתוודעים למטרה נוספת של היציאה ממצרים, מטרה אשר לרוב פחות נוטים לשים לב אליה. שתי המטרות המוכרות לכולנו הן כריתת הברית עם הקב"ה בסיני והכניסה לארץ; המטרה השלישית, שמופיעה בפרשתנו, היא השראת השכינה.
בגדי הקודש
במקום להתמקד בתפקידם ועבודתם של הכהנים, התורה מעדיפה לדון באריכות בבגדים שלהם (למעט קטע קצר בתחילת הפרשה, כז:כ-כא). למעשה, כל פרק כז הוא תיאור ארוך ומפורט של בגדי הכהונה. למרות שאין חולק שיש חשיבות - הן מבחינת העבודה והן מבחינת העם (עיינו רמב"ן כז:ב) - להלביש את הכהנים בבגדים יפים, יש לתהות מדוע התורה מתארת את הבגדים ברמה כזו של פירוט ואריכות.
בנייה ומבנה בפרשות המשכן
פרשיות המשכן, הכלים ובגדי הקודש הן הן התבנית שראה משה בהר סיני. הפסוקים היו כתובים על גבי התוכנית של הכלים – לאורך, לרוחב ולגובה. ערך הפסוקים, מספר המילים שיש בהם, נקבע על פי תבנית הכלים עצמם.
הצב והארנבת
כולנו רוצים להיות כל הזמן, הכי טובים שאפשר. ללמוד תורה בכל הזמן הפנוי, להיות בן הזוג המושלם מעתה ועד עולם.. להיות ההורה הכי טוב לילדי, ולהגיב תמיד נכון. אך שוב ושוב, אנחנו מתאכזבים.. "אתמול היה ככה ככה" ומחר נחיה ונראה.. אז איך בכל זאת ניתן לעשות את זה, להצליח להיות "תמיד" כפי שאנחנו באמת רוצים להיות?
"ולא ישאו עוון ומתו"
מה טעם ראתה התורה להשמיט את הציץ והמכנסיים מרשימת הפתיחה של בגדי הכהנים?
המדד לנתינה
אם השתכנענו לתת צדקה, לפחות נעשה זאת בשלימות, בלב שמח ובנפש חפצה, ואז נזכה לראות את תרומתנו מתקבלת לרצון לפני אדון הכל.
למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן
לכאורה, ניתן היה לחשוב שהמשכן, המקדש וקדשיו הם החלק המרכזי של התורה, ואינו תלוי בשום דבר אחר. בניגוד לכך, הנביאים כולם - החל משמואל, עבור דרך ישעיהו וירמיהו ועד עמוס ומיכה - קובעים באופן נחרץ כי עשיית צדק ומשפט קודמת למקדש.
גדולתו של אהרן
אהרן נבחר לאחר חטא העגל, ולא רק כי הוא היה ברירת המחדל. בגלל מעשהו זכה אהרון לכהן לה'.
פרשת תצווה – "על לב אהרן"
אהרן הוא גם 'הלב' של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה'. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם. הצדיק אינו אחראי רק על מי שמגיע אליו להשיח את צערו, אלא מצודתו פרושה במעגלים רחבים יותר סביבו
מזבח הקטורת ובית שלישי – אור אחר
מזבח הקטורת הופרד ממלאכת עשיית המשכן וכליו, שבפרשת תרומה. ולא רק שהופרד כאמור אלא שבינם לבינם, הובאו כמחיצה ענינינים שונים :אור התמיד , בגדי הכהונה וקורבנות . פרשנים לא מעטים תהו על הענין וכל פרשן על פי נטיית ליבו והשקפתו בהגות ,תירץ מה שתירץ...
בגידת קודש
באתר זה מצויה שיחה מסוכמת מפי כב' ברב ליכטנשטיין בענין בגדי הקודש לאהרון הכהן. ייאמר מיד ,דברים יפים ומופלאים . ועל אף שבאמת בעיניי שלי,אינני ראוי להוסיף עליהם, בכל זאת הדברים הבאים תובעים לצאת גם הם לאורם שלהם.
וורט לפרשת תצווה
כשמשה אמר 'מחני נא', הקב"ה אמר לו, אתה לא תהיה כמו נח, אתה תעשה משכן שיאיר לכל העולם, שיחבר את כל הנשמות מחדש
תורת האדם ואור עולם
"ויקחו אליך" שקודם, לענין התרומה למשכן אמרתי : "יקחו לי" עתה תורך שלך ש"יקחו אליך". שאין תרומה לרב ולמורה אלא במה שיאיר בו עוד את העולם ואת נזרו - האדם. ולפיכך "נר תמיד" ,אינו אלא לסמל את האדם . שהוא :"צלם אלוהים". "צלם" = "נר" ו"תמיד" הוא הנצח = האלוהים. וכך שוב ,כל משה שבדורו
"ואתה תצוה" – אגדה – אור אחר
על ידי משה אהרון אמר לו ה' למשה עד עתה ציוויתיך אני לצוותם ועתה יש דבר אחד שהוא גם מעל לכל הציוויים הנקרא "נר תמיד" שהוא גם אורו של עולם לעשות שלום בין אדם לאדם. ואין אתה צריך לענין זה כלל לציווי ממני על מנת לצוותם שוב ושוב שאתה, ממך ומחובתך, להזדרז תמיד לצוותם. ומשום
תפקיד הבגדים
כפי שהבגדים יוצרים פער בין האדם לבהמה, כך בגדי הכהונה יוצרים פער בין הכהן לבין העם שבשדות. וגם כאן, מדובר בהפרדה חיצונית, אשר באה לבטא את ההפרדה וההבדלה הפנימית.
הרהורי הלב
על הרהורי עבירה, הרהורי מצווה, והרהורים שעושים עבירה מהמצווה.
"ואתה תצווה את בני ישראל…" – איפה משה
בתחילת הפרשה יש את הפסוק: "ואתה תצווה את בני ישראל..." מדוע לא נזכר כאן שמו של משה כמו בכל שאר הפרשות? ויותר מכך, שמו של משה לא מופיע כלל בכל הפרשה כולה!? ברוב הפעמים יום ז' באדר - יום פטירת משה רבינו חל בשבוע בו קוראים את פרשת תצווה, ולכן החסיר ה' בכוונה את שמו של משה מפרשה זו על מנת לרמוז על מיתתו...
"ועשית ציץ… פתוחי חותם קודש לה'" (כח,לו)
שלושה מפתחות לא נמסרו והם בידו של הקב"ה בלבד. ואלו הם, מפתח של חיה (יולדת), שנלמד מהפסוק "ויפתח ה' את רחמה", מפתח של גשמים, שכתוב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", ומפתח של תחיית המתים, שכתוב "בפתחי אני את קברותיכם". וזהו מה שנרמז בפס', "פתוחי חתם קודש לה'", ראשי תיבות חת"ם הם: חיה, יולדת, מטר, ושלושת המפתחות האלו הם קודש לה' ורק הוא יכול לפותחם...
האסתטיקה ביהדות
מהפסוק המתאר את התפארת וההדר שבבגדי הכהונה אפשר להסיק שליהדות יש יחס חיובי ליופי ולאסתטיקה, לפחות בכל הנוגע למקדש. אלא שלעניין היופי וההדר נראה שיש שני פנים.
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (כח, א)
מה פשר הלשון "הקרב אליך"? משה שזכה לעלות להר סיני לקבלת התורה, זכה לכתרה של תורה, אהרן ובניו זכו לכתר כהונה, אמנם כתר כהונה אינו חשוב כמו כתר תורה שחשוב יותר מכתר כהונה ומכתר מלכות, לכן אחרי שרומם הקב"ה את כחה של תורה יותר מכחה של העבודה אמר למשה "הקרב אליך את אהרן אחיך", שתהא
פורים ואחדות
השבת, פרשת תצוה, קוראים את פרשת זכור, לקיים מצות עשה מדאורייתא, של זכירת מעשה עמלק. ההבחנה המהותית בין עם ישראל לעמלק נעוצה בנקודה הזו - עמלק בתחילה, שולט ומצליח, אך בסופו של המאבק עמלק מתמוטט לחלוטין, בעוד שעם ישראל, גם אם בתחילת המאבק נראה כמפסיד, אך בסיומו של המאבק ייצא כמנצח. וכך כותב ה'שפת אמת':
שבטי ישראל – חוקה אחת ומשפט אחד
בבגדי הכהן הגדול שהם "לכבוד ולתפארת" מצינו פעמיים בסדר שונה את שמותיהם של שנים-עשר שבטי ישראל. בכתפות האפוד היו שתי אבני שוהם ועליהם חקוקים בפיתוחי אומן שמות בני-ישראל, "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית". וכמו-כן על האפוד עצמו היה חושן משפט ובארבעה טורים שבו שמות בני-ישראל. והנה, על שתי
מדוע חשוב לזכור את עמלק?
מצוה עלינו לזכור את מה שעשה לנו עמלק. זכרו של עמלק כבר נמחה מזמן. מאז עלה סנחריב מלך אשור על הארץ ובלבל את כל האומות, לא ניתן לזהות את עמלק. לשם מה, א"כ, נדרשים אנו לזכור את מעשה עמלק מידי שנה בשנה? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך הפעם בעקבותיו של הנצי"ב מוולוז'ין. זכירת