ושכנתי בתוכם
כיצד ייתכן להעלות על הדעת שהקדוש ברוך הוא, מלא כל הארץ כבודו, שאין מחשבה תפיסא ביה כלל, שאין לו דמות ולא סוף וקץ ותכלה – ישרה שכינתו בבית אחד?!
תרומה
נושאים בפרשה
מצוות בניין בית המקדש
המקדש מהווה מוקד למפגש שבין הקב"ה לאדם, ועל כן הוא מוכרח לשלב את שני המרכיבים הללו גם יחד: מחד - את עבודתו של האדם, ומנגד - את השראת שכינתו של הקב"ה.
וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה
רבים עמדו על הקושי בלשון הכתוב "ויקחו לי תרומה", שכן לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה", שכן המקבל "לוקח" והמוסר "נותן". פרשנים שונים הציעו דרכים שונות להבנת הפסוק, ולהלן נעסוק בכמה מהם.
פתיחות לדעות אחרות
הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.
תחושת המחויבות
עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כל על מחויבות, ורק אחר כך ניתן למצוא בו עניין והנאה.
תרומה מחובה ותרומה מרצון
נדמה שמדברי רש"י עולה מסר חשוב לחיינו הדתיים, שעליו כבר עמד המהר"ל ב"גור אריה" על אתר: עבודת ה' צריכה להתבסס קודם לכול על מחוייבות, ולא על רצון טוב. אמנם המשכן מבוסס על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם האדנים שלו - הבסיס שעליו הכול עומד - מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, שכל אחד ואחד חייב לתת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.
מצוַת בניין בית המקדש
במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.
"ועשית בדי עצי שיטים…בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו"- למה לא יסורו?
מה לא להוציא את הבדים מהטבעות? למה להשאיר את המקלות שבהם נושאים את הארון לעולם? גם לאחר שעם ישראל היה בארצו ובנחלתו, וכבר נבנה המקדש- לא הוסרו הבדים מהארון! למה התורה אוסרת עלנו להסיר את הבדים מהארון? מה הם מסמלים?
צו פיוס
לשון דיבור המוזכר בתורה, בדרך כלל בא לבטא צורת דיבור רכה, עדינה..אם כך מה התורה באה לרמז לנו בזה? המדרש בילקוט (רמז שס"ג) מגלה לנו וזה לשונו: "אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים" ע"כ. זאת אומרת, הקב"ה אומר למשה, כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר עליהם בלשון פיוס..
"ועשית מנורת זהב טהור"
לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר. בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.
רק שמחה
אף שגם "לב נשבר" הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה. וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלינו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה.
"וציפית אותו נחושת" (כז, ב)
מפרש רש"י: "לכפר על עזות מצח שנאמר ומצחך נחושה", אפשר לפרש ענין זה של ציפוי הנחושת בצורה הפוכה: המזבח וציפויו באו לרמז על כך שהאדם צריך להעיז פנים בזמן שהוא מגיע למזבח, שכן יכול אדם להשתמט מלבוא להקריב את קרבנו מפני הבושה, כדי שלא יראו אותו וידעו שחטא, ולכן מרמז הפסוק כשאומר "נחושת", שיהא עז
וחשוקיהם כסף – העוגן ורב החובל (ד"ת לשבת תרומה)
וחשוקיהם כסף - העוגן ורב החובל (ד"ת לשבת תרומה) על המתח שבין התקדמות לשמירה על הקיים... , שני ספורים על רבי שלמה מרדמוסק