לאחר שבירת הלוחות משה מצווה את בני שבט לוי להרוג את החוטאים בעגל. פסוקים אלו תמוהים ביותר: הרי לא נאמר בשום מקום קודם לכן שהקב"ה ציווה את משה להרוג את החוטאים בעגל. אם כך, נראה שמדובר ביוזמה עצמאית של משה. כדי להבין את המהלך הזה של משה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שמשה הכיר היטב את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ובתוכן המידה האחרונה: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
לכולנו במהלך חיינו יש רגעי גילוי והרגשת קרבת אלוקים ומנגד גם רגעים קשים בהם היצר מתגבר עלינו. מתוך הבנת הגורמים לחטא של עם ישראל נלמד בע"ה ממה להיזהר ולמה לשים לב.
בעוד הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים צרוף, הרי שהלוחות השניים היו פרי יצירתו של משה. מה מבשר השינוי ביצירת הלוחות? האם יצירתם של לוחות אלו בידי משה טובה מיצירת הלוחות הראשונים שהם מעשה אלוקים?
התנאי הראשוני שמאפשר להתקדם ("כי תשא") הוא "לפקודיהם", דהיינו תחושת חסרון: רק מי שחי בתודעה שמשהו חסר לו בעבודת ה' יוכל להתקדם.
למה לא כתוב בפרשיות תצוה ותרומה שמבארים בהם את עניין עשיית הבגדים גם את עשיית הבגדי לבן בשביל הכהן הגדול ליום הכיפורים?
אין אנו מבינים איך חזו בני ישראל במרכבתו של הקב"ה, ואין לנו עסק בנסתרות, אך על פי דרכנו נאמר שהמדרש רומז שחוויית גילוי שכינה במעמד הר-סיני היא שגרמה לחטא. להסברו של ריה"ל נוסיף ונבאר, שלאחר שבני ישראל פונקו ב"יחס אישי" מצד הקב"ה, שירד אליהם להר סיני, התקשו להתרגל לחיים של "הסתר פנים" יחסי וביקשו להוסיף ולחוש את נוכחותו המתמדת של האל. בהמשך הרשימה ננסה להוכיח ולבאר ככל הניתן נקודה זו.
מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י"ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?
בניגוד לימים טובים בהם ישראל קובעים את חלות היום על ידי קביעת החודשים, השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית. אם כן, דווקא גבי ימים טובים היה שייך לומר שישראל הם העושים אותם – אך כיצד שייכת אמירה זו לגבי השבת הקבועה והעומדת?
מה באמת הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?
מאז אהרן הכהן, השאלה הזו ממשיכה להישאל לאורך הדורות, וגם אנו פוגשים בה במקומות רבים בחיים: האם לדבוק באמת אחת, לראות הכל כשחור ולבן, או שיש לשתף פעולה כדי שנוכל אחר כך להחזיר את המצב למקום טוב יותר, אפילו אם נשלם מחירים כבדים בטווח הקצר.
מגמת הסנגוריה המאפיינת את מרבית דרשות חז"ל הארצישראליות העוסקות בחלקו של אהרן בחטא העגל, חריגה מההערכה האמביוולנטית העולה מדרשות העוסקות בחטאיהם של אבות אומה אחרים. בעיונינו זה ננסה לעקוב אחר היחס לחטא אהרן בעגל החל מהמקרא ובהמשך בספרות הבתר מקראית, וננסה להבין מהן הסיבות לצמיחתה של הסנגוריה המוחלטת למעשה אהרן בתקופת המשנה והתלמוד.
תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?
משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.
הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות. פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?
בפרשתנו, פרשת כי תשא, מובא האיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". כמעט אין בתורה פירוט של איזה מלאכות אסורות בשבת, מלבד איסור הבערת האש. מדוע?
פרשייה זו במבט ראשון נראית תמוהה ביותר – מדוע ספירת עם ישראל היא מעשה כה חמור, שאם ייעשה שלא בדרך הנכונה יגרור עונש כל כך כבד כמו נגף? בנוסף, לא ברור מה מועילה הספירה על ידי מחצית השקל בכדי לפתור את הבעיה?
החכמים רואים את מקור הכישלון בתלותם המוחלטת של העם באישיותו של מנהיגם. העם שהתרגל לסמוך על משה ועל הדרכתו הכוללת, מצאו את עצמם במפתיע משולחים לנפשם. בלי שהתחנכו ליטול אחריות לחשיבה עצמאית, נפל העם קרבן לאובדן עשתונות. חז"ל רומזים בדבריהם לסכנות שבהתנערות גמורה מאחריות אישית, גם כאשר היא נובעת מן ההסתמכות על מנהיגים וגדולים.
במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.
בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה "פקידה" ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו. בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר. זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.
ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה'. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך - אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב"ה.
במה זכתה מחצית השקל למה שלא זכו כלי המשכן? וכי אי אפשר היה לשלב את תרומת מחצית השקל עם שאר תרומות המשכן, שהוזכרו בתחילת פרשת תרומה?
לפני כמה שנים שמעתי מהרב אביגדור נבנצאל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, סיפור על עניינם של י"ג מידות הרחמים. הסיפור עוסק בזוג זקנים המגיעים אל הרופא לקבל טיפול למחלתו הקשה של הבעל. הרופא, רושם מרשם לחולה ומזהיר את האישה להקפיד מאוד על ביצוע הנאמר במרשם, והיה ואין שיפור במצב, מוסיף הרופא, יש לחזור אלי
כיצד ייתכן שעם ישראל כולו עזב את ה' ועבד עבודה זרה, מייד לאחר המעלה הגבוהה שהגיע אליה במעמד הר סיני? זאת ועוד; כזכור, ריה"ל מסביר שכל עם ישראל זכה לנבואה במעמד הר סיני, והוציא בכך את סגולתו הא-לוהית מן הכוח אל הפועל. כיצד ייתכן שזמן כה קצר לאחר מכן, הגיע העם לקיצוניות השנייה - לעבודה זרה?!
בכל לימוד שהוא, בתחילה הרב מלמד והתלמיד מחקה אותו וחוזר על דבריו. במצב זה, התלמיד הרי הוא כקוף אחר בן אדם - אמנם קוף חכם, אך חקיין ותו לא. אין הוא נמצא במקום בו נמצא הרב. לאחר סיום הלימוד, עומד התלמיד על עצם העניין. הוא אוחז בשכלו לא רק את האמירות החיצוניות של החומר הנלמד אלא החומר הופך לחלק ממנו. אינו דומה החוזר על דברי הרב למי שעומד על דעתו של רבו, ובעצם שותף לתורה שאותה הנחיל לו האחרון.
אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין" (ברכות ז ע"א) ראשית - מה פשר ההתגלות הזו למשה? ושנית - מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י"ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?
בפני האדם עומדת השאלה עד כמה הוא יכול להשפיע. אפשר להיות אדם עם עקרונות ולהישאר בחוץ ולא להשפיע, ואפשר לוותר על עקרונות מסוימים, אבל להצליח להציל משהו, וכל אדם יכול לבחור היכן הוא בוחר להיות.
"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושוע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל"
יש תרומה אנוכית של "איש כופר נפשו" שמניבה לכל היותר באופן קיבוצי : "כסף כיפורים ואך " כ"זכרון" לפני ה'. ויש תרומה אחרת: כסף חיים לקיים את החיים לקיים את בריאתו של הבורא והפעם לא כעומדי פתח לבקש כפרה אישית אלא - כשותפים תרומה שכזו, שהופכת את ה' לא כ"מכפר" אלא כשותף ש"חייב לנו"...
למרות הרגשת התסכול שודאי חווה משה כל יום מחדש, הוא עדיין חוזר כל יום לבית מדרשו של הקב"ה; הוא אינו מוותר ומפסיק לנסות, אלא שוב ושוב הוא יושב מהבוקר עד הערב ללא אכילה וללא שתיה ומשקיע את כולו בלימוד. ובסופו של דבר אומר לנו המדרש שאכן הוא זכה להפנים את התורה בדרך של מתנה?
כשמשה לא יכל להתאפק לנצל את נדיבותו של הקב"ה במענה חיובי לשאלותיו ביקש משה לצעוד עוד צעד אחד יותר מידי לספק את סקרנותו לראות בעיניו סוף סוף את מהות האלוהות...
אמר לו משה לקב"ה אתה אומר אלי שניים : "לך רד" גם "לך" שאתה מגרשני מהר וגם "רד" שאשוב למקומי שבטרם העלייה להר כאותו משה שכלל לא עלה להר...
במדרש כתוב שהעם התקשה להבין מה וכמה הוא נדרש לשלם כפרה, ומשה רבנו התקשה בעצם העניין של מחצית השקל. לכן, הראה לו הקב"ה,"כמין מטבע של אש שהוציא מתחת כסא כבודו... ואמר לו: זה ייתנו - כזה ייתנו" (ירושלמי שקלים)...
מה חשוב כל כך בנתינת מחצית השקל, עד שגם עני מחוסר כל צריך למכור את הגלימה שעל כתפו כדי שיוכל לקיים נתינה זו?
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" וכי אנו יכולים *לעשות* שבת?
לאחר חטא העגל, מובאת בפרשתינו התדיינות חריגה שאין כמותה בתורה ובנביאים בין משה לה' ובמסגרתה מבקש משה מה': "הודיעני נא את דרכיך"...
בפרשה מסופר על שבירת הלוחות, משה יורד מהר סיני עם הלוחות בידיו וכאשר הוא רואה את עגל הזהב הוא זורק אותם ומשברם. והרי משה ידע על מעשה העגל עוד לפני שירד מהר סיני ולמה כל-כך הזדעזע כשראה את העגל? אלא שבתחילה היה משה סבור כי יצליח לתקן את בני ישראל, שיכירו מיד בחטאם ויחזרו בתשובה, כך שיוכל עוד לתת להם את הלוחות. אך כשראה את המחולות סביב העגל, שהם עוד שמחים בחטאם, נתייאש מכך ולא ראה כל תקווה לתקנם ולכן נזדעזע ושיבר את לוחות הברית...
העיר הנצי"ב שלכאורה המקרא היה צריך להיכתב באופן זה: "ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני ויתן אל משה שני לוחות אבנים" למה נכתב נתינה לפני ככלותו? ותירץ שמה שנכתב בפסוק דוקא כך, כדי ללמד שגם ה"כילה לדבר אתו" זה עצמו מתנה, מתנה זאת מתבטאת בכך שמאותו יום לא יהיה נצרך לעמול ולחזור ולשנן כדי שלא
מסופר באבות דרבי נתן,שמשה ירד מההר והנה הוא רואה את עם ישראל עובד עבודה זרה אמר משה "כתוב בלוחות לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני והללו עובדים את העגל,לכן לא אתן להם את הלוחות!" מיד קפצו עליו שבעים הזקנים ואמרו לו תביא את הלוחות אמר להם משה מכיוון שכתוב לא יהיה אלוקים אחרים וכו' לא אוכל לתת הלוחות
"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר". שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל ממחישה בצורה החזקה ביותר את שבירת הקשר והחיבור בין ישראל לאביהם שבשמים. החטא הוליד משבר נורא במערכת הקשרים בינינו לבין הבורא. לכן מובן, מדוע משה שבר את הלוחות, ולא הסתפק
כאשר הקב"ה התגלה לעם-ישראל במעמד הר-סיני הוא התגלה ע"י ירידה וצמצום, כמו שכתוב "וירד ה' על הר-סיני" ירד הקב"ה מהאחדות האלוקית שה' אחד ושמו אחד להתגלות בשתים, כמו שדוד המע"ה אומר בתהלים "אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי"(תהלים ס"ב, י"ב) הקב"ה התגלה בשתי לוחות, התגלה בשני רבדים של מצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום.