רפידים – הנסיון והעונש
הדגשת העוון ברפידים באה עקב החמצת הזדמנות – אילו העם היה ממשיך בבטחונו בה' עוד מעט, הוא היה מגיע אל הצור בחורב, הר סיני.
בשלח
נושאים בפרשה
מהותו של המן
מה משמעותה של ירידת המן מן השמים? מדוע אסור לאגור אותו לזמן ממושך? מה מקומו של המן בתוך רצף הארועים המתואר בפרשת בשלח?
הקפיצה וההדרגתיות בעבודת ה'
הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.
מורכבות
המדרש מתאר את התהפוכות שעברו על עם ישראל ביחס לקשר שלהם עם הקב"ה, ונדמה שהמסר העולה ממנו הוא שמצבו הרוחני של עם ישראל אינו קבוע ויציב, אלא משתנה מרגע לרגע. אופיו של עם ישראל הוא פעמים טוב ופעמים רע; פעמים 'נאוה' ופעמים 'שחורה'.
על התודה
בפרשתנו, פרשת בשלח, מרבים בנ"י להתלונן, פעם על המצרים, פעם על המים ופעם על האוכל. אכן נסיון קשה כשנמצאים במדבר שממה. גם אנחנו עומדים בנסיונות קשים. באיזו עין נשתמש, בעין הרגילה הרואה שחסר לנו הרבה דברים, או בעין האמיתית, עין האמונה, שרואה שכל חיינו מוקפים מתנות רבות, ושגם מה שנראה רע הוא בעצם לטובתנו, ללמדנו אמונהבמצבים קשים לקרב אותנו דרך זה לה' יתברך.
החירות באחריות
אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל...?
"דרך ארץ פלשתים" מול "דרך המדבר ים-סוף" – מקור האיסור לשוב מצרימה ומשמעותו
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח) מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט? על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"? מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל..."?
פריחה ניסית
מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.
"וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"
הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.
תובנות מפרשת השבוע
א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים. ד. כל זמן שיש באפשרותו של אדם לעשות להצלת עצמו הוא מחוייב לפעול ולהאמין בכוחו.
"ותצאן כל הנשים אחריה"
אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל - כולן פועלות בדיוק להפך מה"אידיאליסט המובס" שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.
"אז ישיר משה"
זהו החוק של הדרמה היהודית: כאשר אנו לוקחים בידינו תופים ומחולות במערכה הראשונה - מובטח לנו, בעזרת ה', שיהיה להם שימוש כבר במערכה השנייה.
ושם ניסהו
בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?
שבת שירה
תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים.
"כי קרוב הוא" – על עיצוב ולכידות עם
האמנם חשש ממלחמה עם הפלישתים היא המניע את ה' לבחור בדרך המדברית הארוכה והקשה? עד כמה יש קשר בין נימוק הקרבה הגיאוגרפית לארץ פלישתים לבין החשש ממלחמה?
קשיים ויסורים
בעולם הזה ייסורים רבים. מחלות, קשיי פרנסה, בעיות ביטחוניות וכלכליות, קשיי החינוך. האופטימיות "אין ייאוש בעולם כלל" נובעת מתפיסה, שלאחר כל ירידה תגיע העלייה המשמחת. להתאזר בסבלנות ולא לקוות כל העת ל'שלום עכשיו'. מדוע שירי קודש רבים, מתחילים בטון שקט ולאחר מכן הניגון עובר לטונים גבוהים יותר? הניגון מסמל את תהפוכות החיים שעובר האדם. ישנם