ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה'. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך - אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב"ה.
בכל לימוד שהוא, בתחילה הרב מלמד והתלמיד מחקה אותו וחוזר על דבריו. במצב זה, התלמיד הרי הוא כקוף אחר בן אדם - אמנם קוף חכם, אך חקיין ותו לא. אין הוא נמצא במקום בו נמצא הרב. לאחר סיום הלימוד, עומד התלמיד על עצם העניין. הוא אוחז בשכלו לא רק את האמירות החיצוניות של החומר הנלמד אלא החומר הופך לחלק ממנו. אינו דומה החוזר על דברי הרב למי שעומד על דעתו של רבו, ובעצם שותף לתורה שאותה הנחיל לו האחרון.
למרות הרגשת התסכול שודאי חווה משה כל יום מחדש, הוא עדיין חוזר כל יום לבית מדרשו של הקב"ה; הוא אינו מוותר ומפסיק לנסות, אלא שוב ושוב הוא יושב מהבוקר עד הערב ללא אכילה וללא שתיה ומשקיע את כולו בלימוד. ובסופו של דבר אומר לנו המדרש שאכן הוא זכה להפנים את התורה בדרך של מתנה?
לאחר חטא העגל, מובאת בפרשתינו התדיינות חריגה שאין כמותה בתורה ובנביאים בין משה לה' ובמסגרתה מבקש משה מה': "הודיעני נא את דרכיך"...
העיר הנצי"ב שלכאורה המקרא היה צריך להיכתב באופן זה: "ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני ויתן אל משה שני לוחות אבנים" למה נכתב נתינה לפני ככלותו? ותירץ שמה שנכתב בפסוק דוקא כך, כדי ללמד שגם ה"כילה לדבר אתו" זה עצמו מתנה, מתנה זאת מתבטאת בכך שמאותו יום לא יהיה נצרך לעמול ולחזור ולשנן כדי שלא