הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
מעירים על כך חכמי ישראל: בכל המקרא מופיעה רק פעמיים המילה "ולהורות" (בפרשתנו, ובפרשת שמיני (י, יא) נאמר "ולהורות את בני ישראל"), ענין זה (שמופיע רק פעמיים, ודוקא בפסוקים אלו) צריך להנחות כל אדם מישראל שאם נתקיים בו "ולהורות נתן בלבו" - זאת אומרת אם חנן אותו ד' בחכמה ובדעת - אל יחזיק זאת לעצמו