בפרשת "בא" יש בה מקדושת "חג הפסח". (חידושי הרי"מ). ועוד: ידוע שהקריאה מעוררת את הזמן, וקוראים על יציאת מצרים ועל ליל פסח שאכלו במצרים. ועוד: הקריאה מעוררת את הזמן, ואם כן גם בימים אלו אפשר לזכות לגאולה, אחכה לו בכל יום שיבוא, ואפשר לבקש. שמירת הלשון: היות והכלבים היו בשקט ולא סיפרו על יציאת מצרים, וגם לא נבחו, לכן זכו לשכר לדורות,
הקב"ה יודע את האמת המדויקת והמלאה. אך אנו, בני האדם, חיים בערפל. כפי שלימד אותנו משה, אסור לנו לתלות את הטעויות שלנו בקב"ה.
למה התורה רואה צורך במצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים? מדוע לא ניתן להסתפק בחג הפסח כדי לשמור על זיכרון יציאת מצרים חי?
הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.
אנו מוצאים את עצמנו במעגל אירועים שחוזר על עצמו. ה' מכה את מצרים, אז פרעה נרתם לבקש כל דרך אפשרית לסיים את אסון הטבע שנפל על מצרים. לעתים הוא אף מבטיח שישלח את ישראל מארצו. הסבל נפסק, ופרעה שב לעמוד בסירובו. ברם, במסכת אירועים זו נוטלים חלק פרעה, משה ו-ה'. בני ישראל, לעומת זאת, נאלמו דום ונעלמו מן התמונה. האם ניתן לשער את התחושות בקרב העם הצופה במתרחש? איך ליוו את התפתחות התהליך "השגרתי" בדמות התראה, מכה, הבטחות שווא, הסרת המכה וסירוב. האם במשך הזמן לא התגנב לליבם חשש שהמאמץ לא יישא פרי? מהו פשר ההתנהלות הזו ביחס למכות?
אין כללים קבועים כשאנו באים לשקול מתי יכול אדם לעזוב את פיתוחו ובנייתו העצמית כדי להשפיע על אחרים ולבנותם. יש מקרים שבהם הצורך גדול, ואז העדיפות היא שהאדם יצא וישפיע על הכלל אף על פי שעדיין לא התעצב במלואו.
"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". מכאן שיש שני מונחים שונים: שאלה ואמירה. הפועל 'אמר' אין משמעו שאלה, אלא קביעת או הבעת טענה, בדרך של תשובה. בפסוקים אלו הבן שואל ואביו אומר תשובה. הבחנה פשוטה זו מעוררת קושיה: כשהתורה מציגה את הדו-שיח של הבן
שלוש פעמים בפרשת בא מוזכר הצורך להתייחס לבנים בזמן עשיית מצוות הקשורות ביציאת מצרים. במדרש הידוע, המובא גם בהגדה של פסח, מיוחסות פניות אלו לבנים בעלי אופי שונה. ברם, על דרך הפשט מדובר באותו בן, אך בסיטואציות שונות. בפעם הראשונה, ביחס למצוות קרבן הפסח - ``והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח
הקב"ה אומר למשה (שמות י' א-ב'): "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך, ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אתתי, אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'". מילוי האותיות של "למען שתי אתתי אלה בקרבו" שווה 1785. מילוי האותיות של "ולמען