בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?
אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש; אולם יש לשים לכך גבולות, וכדברי המדרש על הציווי "לעבדה ולשמרה": תן דעתך שלא קלקל ותחריב את עולמי". נחוצה אמנם עבודת האדם, ובצידה שימור, ושמירה על איזון אקולוגי.
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
פרשייה זו במבט ראשון נראית תמוהה ביותר – מדוע ספירת עם ישראל היא מעשה כה חמור, שאם ייעשה שלא בדרך הנכונה יגרור עונש כל כך כבד כמו נגף? בנוסף, לא ברור מה מועילה הספירה על ידי מחצית השקל בכדי לפתור את הבעיה?
החכמים רואים את מקור הכישלון בתלותם המוחלטת של העם באישיותו של מנהיגם. העם שהתרגל לסמוך על משה ועל הדרכתו הכוללת, מצאו את עצמם במפתיע משולחים לנפשם. בלי שהתחנכו ליטול אחריות לחשיבה עצמאית, נפל העם קרבן לאובדן עשתונות. חז"ל רומזים בדבריהם לסכנות שבהתנערות גמורה מאחריות אישית, גם כאשר היא נובעת מן ההסתמכות על מנהיגים וגדולים.
בפרשה אנחנו מתוודעים למטרה נוספת של היציאה ממצרים, מטרה אשר לרוב פחות נוטים לשים לב אליה. שתי המטרות המוכרות לכולנו הן כריתת הברית עם הקב"ה בסיני והכניסה לארץ; המטרה השלישית, שמופיעה בפרשתנו, היא השראת השכינה.
אפשר לומר שבמבנה המשכן יש שני חלקים מרכזיים: הקירות והגג (כמו בסוכה: הדפנות והסכך). כל אחד מהם מתחלק לשניים. הקירות עשויות מקרשים ואדנים, וגם הגג עשוי מיריעות וקרסים. סה"כ ארבעה פרטים, שרומזים כולם אל אותיות שם הוי"ה.
במקום להתמקד בתפקידם ועבודתם של הכהנים, התורה מעדיפה לדון באריכות בבגדים שלהם (למעט קטע קצר בתחילת הפרשה, כז:כ-כא). למעשה, כל פרק כז הוא תיאור ארוך ומפורט של בגדי הכהונה. למרות שאין חולק שיש חשיבות - הן מבחינת העבודה והן מבחינת העם (עיינו רמב"ן כז:ב) - להלביש את הכהנים בבגדים יפים, יש לתהות מדוע התורה מתארת את הבגדים ברמה כזו של פירוט ואריכות.
רבים מהתוקפים את חז"ל במהלך הדורות השתמשו בפירוש זה של חז"ל כדי לנגח אותם ואת התורה שבע"פ ולטעון שחז"ל עושים בתורה שבכתב כרצונם ומוציאים מפשוטם לחלוטין את הכתובים (ראה למשל בספר באר הגולה למהר"ל שמתמודד עם טענה זו וכעין זו), ובכל זאת ננסה להבין מדוע לחז"ל היה ברור שיש להוציא את הכתוב מפשוטו ודרשו כפי שדרשו.
האם ניתן למצוא איזה רעיון מהותי בנושא המשכן, משהו שישפוך אור על נושא המשכן ויעזור לי להתחבר אליו?
בדומה לכנסת ישראל - כך הוא גם דימויו של הקב"ה, שהמשכן והאוהל הוא ביתו. הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הוא עדת מלכותו. כמלך - ראוי הוא שיבנו לו בית מפואר ממיטב החומרים - מיריעות שלמה, יריעות המשכן. אך הקב"ה אינו רק מלך; הוא גם רועה, ועם ישראל הוא צאן מרעיתו במדבר, שהוא מקום המרעה הטבעי של הצאן.
"ווי העמודים וחשוקיהם כסף"- באיזה עמודים מדובר? עמודי החצר. המאמר הזה בא לעשות סדר בנושא העמודים והקרשים, וכן לתת נקודה למחשבה, משמעות רעיונית מתוך דבריו של הרש"ר הירש, לשנים מהפרטים של העמודים: אדני הנחושת וחישוקי הכסף.
הפער המשמעותי בין המקדש לבין המשכן נעוץ כמובן בכניסה לארץ. הכניסה לארץ מבטאת באופן מובהק מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. בין מצב שבו ה' מבצע פעולות במקום האדם, למצב שבו האדם עצמו צריך לטרוח בביצוע הפעולות, חורש וזורע.
העמדה היסודית היא, אם כן, שהנשים בכלל נתינת התורה והצורך בידיעתה. עם זאת, בסוגיית הגמרא בסוטה נחלקו התנאים בשאלה אם נכון הדבר שילמד אדם בתו תורה או לא...
שני ריכוזים גדולים של דיני ממון משובצים בתורה - אחד בפרשת משפטים, והשני בפרשת בהר. אך כל פרשה רוויה באווירה המיוחדת לה, השונה מאוד מחברתה.
עם ישראל צועד לקראת מתן תורה, אך מפחד לאבד את אישיותו: התורה היא דבר דורש וכפוי על האדם; יש לה אמירה ערכית וחינוכית והיא אמורה לעצב את האדם. בני ישראל אינם ששים לאבד את האוטונומיה שלהם. כך, ביום החתונה, מרגישים תחושה עזה של ציפיה, אך יחד אתה גם חשש, שכן האדם לא יודע למה הוא נכנס, מה צפוי להשתנות באישיותו: "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". כך גם לגבי היום הראשון בעבודה, בצבא, בכתה א', בשיעור א' ובשנה א' באוניברסיטה; אף שאתה משוכנע לחלוטין שזה מה שאתה רוצה לעשות, התחלות שכאלו מהולות תמיד בחששות הקשורות לאישיותנו, וכך גם בקבלת התורה.
משה, שעמל כה רבות במשך חודשים בשיקומו הרוחני של העם אחר מעשה העגל, ראה עתה את עמו ללא משכן וללא תורה. הר סיני וארון ה' במרחק שלושה ימים לכל כיוון, ובתווך - במרחק יום לכל כיוון - בשר, בשר ושוב בשר. מעל לכל אלו - מלוא עליבותו של העם לא היה בבשר אלא בביזה. אז נזכר משה בעצת חותנו...
כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו, לביתו. משניתן לו יום אחד למנוחה ופנאי, שבו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל, ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים. וכי ראויה הגבלת תחומין ליום זה?
ההליכה במדבר מתוך מצוקת הרעב באה לגבש את אספסוף העבדים שיצא ממצרים לעם הנושא את דגל הצדקה, המשפט והשוויון החברתי. עליו עתידים הגויים לומר "ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת אשר אנֹכי נתן לפניכם היום". (דברים ד', ח)
הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.
הקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה - הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם.
בתחילת פרשתנו אנו קוראים על אודות הקדשה נוספת של משה לשליחות הצלת ישראל ממצרים. כל המוטיבים שאנו מצפים למוצאם בהקדשת אדם לשליחות דתית מצויים כאן: בעיית העבדות; התפקיד המוטל על משה ותכלית הגאולה. השאלה המתבקשת מאליה היא לשם מה יש צורך בהקדשה נוספת? מדוע חוזר ה' על דברים שאמר כבר למשה במעמד הסנה, עת הוקדש משה לראשונה לתפקידו?
ספר בראשית דמותו של לוי לא הצטיירה בצורה חיובית למדי, ולכל היותר הוא מהווה בן יעקב ככל שאר השבטים. במה נתייחד לוי, זאת לא מספרת לנו התורה. את בחירתו של אברהם ניתן להסביר, כמו גם את בחירת יצחק ויעקב, אך נראה שלא כך פני הדברים בקרב שבט לוי.
במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהספר מתאר באריכות את התהליך שעבר עליהם: עם ישראל, שיצא ממצרים והפך לעם, ומשה רבנו, שהפך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל לבין מה שאירע למשה רבנו. ננסה כאן לעמוד על אחת מן ההקבלות הללו.
משנולד משה - יש לו אב ואם, אח ואחות. מי שמצפִּינו מפני גזירת המוות המצרית זו אמו, ולא אביו. כיוצא בו, היא שבונה לו את התיבה ומשלחתו בתוכה ביאור, אף שדווקא דרך איש היא לבנות תיבה. מי שניצב בין קני הסוף להשגיח על התיבה ומי שמגלה עורמה ותושייה בקריאת המינקת "מן העבריות" ברגע הנכון - היא אחותו של משה, ולא אחיו. הדמות השלישית בהצלתו של משה מגזירת פרעה היא בת פרעה, המגדלת את משה בתוך ביתו של פרעה. בעת שמגיע משה למצרים לאחר גלותו הארוכה במדיין, עומדת עליו ציפורה אשתו ומצילה אותו ברביעית מידי המלאך, בעת שהיא כורתת את ערלת בנה. משה גאלנו מיד מצרים, אך בלא תושייתן של נשים צדקניות - משה מניין?!
מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל? לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.
לכאורה, אם ה' נעתר למשה וגילה לו את סודות הרחמים בדרכי הנהגתו בעולם, צריך היה לכתוב אותם בלוחות השניים! כך כולם היו יודעים שהלוחות הראשונים ניתנו במידת הדין, ונשברו על ידי משה כי אין עם ישראל יכול לעמוד במידת הדין לבדה, והלוחות השניים ניתנו במידות הרחמים. מדוע הורה ה' למשה: "פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הרִאשֹנים אשר שִבַּרתָ" (שם, א')
פרשיות המשכן, הכלים ובגדי הקודש הן הן התבנית שראה משה בהר סיני. הפסוקים היו כתובים על גבי התוכנית של הכלים – לאורך, לרוחב ולגובה. ערך הפסוקים, מספר המילים שיש בהם, נקבע על פי תבנית הכלים עצמם.
כולנו רוצים להיות כל הזמן, הכי טובים שאפשר. ללמוד תורה בכל הזמן הפנוי, להיות בן הזוג המושלם מעתה ועד עולם.. להיות ההורה הכי טוב לילדי, ולהגיב תמיד נכון. אך שוב ושוב, אנחנו מתאכזבים.. "אתמול היה ככה ככה" ומחר נחיה ונראה.. אז איך בכל זאת ניתן לעשות את זה, להצליח להיות "תמיד" כפי שאנחנו באמת רוצים להיות?
פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה. הן משתרעות על פני המחצית השנייה של ספר שמות והמחצית הראשונה של ספר ויקרא (וכן תחילת ספר במדבר). הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל. אולם, בדברי הנביאים, משמואל דרך ירמיהו ועד מזמורי תהילים, מתקבל רושם אחר לגמרי. לפי רושם זה, רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו. אין ה' חפץ בעולות וזבחים ואין לו צורך בקרבנות. וודאי, שקרבנות של אנשים בלתי ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, וגורמים לסילוק השכינה.
בפרשת תרומה נצטוינו לבנות משכן וכלים, מקום בו תשרה השכינה, ותשכון בתוכינו. בשביל מה ה' צריך שאנחנו, בני האדם נבנה לו בית? הרי הוא נמצא בכל מקום, מדוע לצמצם אותו למקום מסויים? ומדוע בכלל יישות רוחנית צריכה בית גשמי?
לשון דיבור המוזכר בתורה, בדרך כלל בא לבטא צורת דיבור רכה, עדינה..אם כך מה התורה באה לרמז לנו בזה? המדרש בילקוט (רמז שס"ג) מגלה לנו וזה לשונו: "אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים" ע"כ. זאת אומרת, הקב"ה אומר למשה, כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר עליהם בלשון פיוס..
מהו העניין הגדול להבין את טעמי המצוות ופרושיהם עד שבאותו ציווי שנצטווה משה ללמדם את המשפטים נצטווה גם להסביר את טעם המצוות, ורואים מכאן שבלא טעם המצוות הרי הציווי לבד לקיום המשפטים חסר, וכל מהותם שהם נלמדים יחד ההלכה וטעמה.
המשפט העברי בשונה מכל מערכות משפט אחרות, מערכת החוקים שלו בנויה שלא על פי השכל וההגיון האנושיים, כמו גם שלא על פי מוסכמות הציבור או נציגיהם המחוקקים..אלא כל כולו מבוסס על תורה מסיני, הווי אומר: לא השכל וההגיון הם שקובעים את מערכת חוקיו כי אם השכל העליון בורא העולם הוא שקבע את כללי המשפט.. ומה רע כל כך בהגיון האנושי? שואלים השואלים..שאלה הגיונית לא כך?!
האם אנחנו שמצווים בפרשה ב"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר" צריכים לקבל ולהכיל בתוכינו את כולם? או שמא יש לנו לגיטמציה לשמר לעצמינו סביבה ע"פ השקפת עולמינו, גם במחיר גירושו של האחר.
המבנה הכולל פותח במעמד הר סיני ועובר אל הדיברות, מתחיל לפרט את חוקי גוי קדוש ועובר אל המשפטים (המותנים). אז, הוא חוזר לחוקי גוי קדוש עם המשפט המוחלט, משלים את חוקי גוי קדוש, חוזר לעיקרי הדיברות, וחותם בחזרה להר סיני עם תיאור הברית.
לכל אחד מאיתנו יש מערכת חיצונית, ומערכת פנימית. מערכות אלו מתפקדות במקביל, אך אינם מתפקדות בעת ובעונה אחת. אם נתפעל מאוד ממשהו חיצוני, יהיה קשה להעיר את ההבנה הפנימית העמוקה שלנו. אך אם נתכנס ונתמקד בתוכן, במהות, ברגשות, המערכות הפנימיות שלנו יתעוררו, ואז לא יהיה לנו כל כך אכפת, כיצד זה "נראה" ברובד החיצוני.
יש שמיעה ויש שמיעה כמו אצל יתרו כך אצלנו.. כל השינויים מתחילים אצל האדם ברגע שהוא שומע הוי אומר מפנים את הדברים.. אצל יתרו השמיעה לא היתה קליטת נתונים גרידא כי אם הפנמה..ויותר מכך יישום השמיעה בחיי המעשה.. והשאלה הידועה הנשאלת כאן, האוזן השומעת של יתרו במה היה כוחה גדול יותר משל שאר בני דורו, עם זאת ששמעו לא עשו מזה עסק, והדברים חלפו על פניהם, לא השפיעו עליהם מאומה..
אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל...?
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח) מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט? על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"? מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל..."?