לכאורה יכלה התורה לצוות באופן כללי על החלקים העיקריים של המשכן, ולהשאיר את פרטי הבנייה לכשרונותיהם ולדמיונם של בעלי המלאכה, בלי לרדת לרמת הטבעת, הבריח והיתד. משכן שילה, לדוגמה, על כורחנו היה בנוי באופן אחר מהמשכן במדבר. ובכן מה נשתנה מצוות המשכן מכל מצווה אחרת?
סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.
לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם. אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל? לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.
פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה - תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי. בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.
כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?
בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.
מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה. מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת.
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים הגבאים היא ריבוי התרומות למשכן. משה רבנו מסכים לגישתם, ומפרסם הנחייה חד-משמעית ונחרצת: "איש ואישה