לכאורה יכלה התורה לצוות באופן כללי על החלקים העיקריים של המשכן, ולהשאיר את פרטי הבנייה לכשרונותיהם ולדמיונם של בעלי המלאכה, בלי לרדת לרמת הטבעת, הבריח והיתד. משכן שילה, לדוגמה, על כורחנו היה בנוי באופן אחר מהמשכן במדבר. ובכן מה נשתנה מצוות המשכן מכל מצווה אחרת?
התורה היא רסיס יהלום הנופל לתוך צדפה, וסביבו הולכת וצומחת פנינה. לחיים הדתיים שלנו יש גרעין יציב ונוקשה: התורה וההלכה. סביב הגרעין הזה צומח עושר מגוון של חיים דתיים ערים.
ההגות היהדות עליה אנו מתחנכים, שראשיתה בפרשיות התורה והמשכה ביסודות הפילוסופיה היהודית, מעמידה אותנו תמהים ומשתהים מול העובדה שדווקא במשכן, במקום הקדוש ביותר, מעל לארון העדות, ניצבת דמותם של שני מלאכים.
המקדש מהווה מוקד למפגש שבין הקב"ה לאדם, ועל כן הוא מוכרח לשלב את שני המרכיבים הללו גם יחד: מחד - את עבודתו של האדם, ומנגד - את השראת שכינתו של הקב"ה.
סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.
עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כל על מחויבות, ורק אחר כך ניתן למצוא בו עניין והנאה.
מדוע הקדוש ברוך הוא ציווה על מערכת כרובים נוספת ושונה במקדש?
לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם. אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
נדמה שמדברי רש"י עולה מסר חשוב לחיינו הדתיים, שעליו כבר עמד המהר"ל ב"גור אריה" על אתר: עבודת ה' צריכה להתבסס קודם לכול על מחוייבות, ולא על רצון טוב. אמנם המשכן מבוסס על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם האדנים שלו - הבסיס שעליו הכול עומד - מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, שכל אחד ואחד חייב לתת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.
חמש הפרשות האחרונות של ספר שמות העלו לא מעט שאלות. המרכזיות שבהן עוסקות במטרת הפירוט הרב של אופן בנית המשכן וכליו בפרשות תרומה ותצווה, בחזרה לכאורה על פרשות הציווי של פרשות בתיאור הביצוע בפרשות ויקהל פקודי, וכן על מקומה של פרשת כי תשא בין שתי יחידות הציווי על בנין המשכן וביצועו.
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.
אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?
בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
בדומה לכנסת ישראל - כך הוא גם דימויו של הקב"ה, שהמשכן והאוהל הוא ביתו. הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הוא עדת מלכותו. כמלך - ראוי הוא שיבנו לו בית מפואר ממיטב החומרים - מיריעות שלמה, יריעות המשכן. אך הקב"ה אינו רק מלך; הוא גם רועה, ועם ישראל הוא צאן מרעיתו במדבר, שהוא מקום המרעה הטבעי של הצאן.
"ווי העמודים וחשוקיהם כסף"- באיזה עמודים מדובר? עמודי החצר. המאמר הזה בא לעשות סדר בנושא העמודים והקרשים, וכן לתת נקודה למחשבה, משמעות רעיונית מתוך דבריו של הרש"ר הירש, לשנים מהפרטים של העמודים: אדני הנחושת וחישוקי הכסף.
הפער המשמעותי בין המקדש לבין המשכן נעוץ כמובן בכניסה לארץ. הכניסה לארץ מבטאת באופן מובהק מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. בין מצב שבו ה' מבצע פעולות במקום האדם, למצב שבו האדם עצמו צריך לטרוח בביצוע הפעולות, חורש וזורע.
מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל? לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.
בפרשת תרומה נצטוינו לבנות משכן וכלים, מקום בו תשרה השכינה, ותשכון בתוכינו. בשביל מה ה' צריך שאנחנו, בני האדם נבנה לו בית? הרי הוא נמצא בכל מקום, מדוע לצמצם אותו למקום מסויים? ומדוע בכלל יישות רוחנית צריכה בית גשמי?
פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה - תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי. בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.
פרשת תרומה עוסקת בגבול הדק אך המשמעותי בין הבית לחוץ. בית המקדש נועד כדי ליצור מקום שיבדיל בין הקודש ובין החול. אך אם נסתכל ברזולוציה קרובה יותר נגלה אולי תמונה מורכבת יותר.
לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר. בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.
כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?
מדוע מפרטת התורה באריכות כה רבה את אופן בניית המשכן? אפילו אם יש צורך בציור מראה המשכן ומקומו של כל כלי - מה צורך בתיאור מפורט של אופן הבנייה של כל כלי? זאת ועוד; המשכן הוא רק מבנה זמני, ולדורות הוא מוחלף בבית המקדש הקבוע. מדוע, אפוא, מקדישה התורה פרשיות מרובות כל-כך כדי לתאר את מראהו, מרכיביו ואופן בנייתו?
דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.
בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.
הפער בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ בא לידי ביטוי גם בפער שבין המשכן למקדש. במשכן, ה' אכן השכין את שמו. אולם במקדש, ה' מצפה מן האדם שיקרב את שמו.
בשעה שאנו מקיימים מצווה מסויימת הבה לא נשאיר את היד מיותמת ונתאחד עם הקב"ה בקיום מצוותיו כל אחד יחד עם רעהו וכך גם נתאחד אנחנו ונקבל כח ישרות ממנו יתברך.
מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה. מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת.
הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם שמשה מגיע לשלב בלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. המסר העולה מסיוע זה של הקב"ה למשה רבנו, נוגע אלינו במישרין. עליך מוטל לעשות את המקסימום האפשרי, והקב"ה ישלים מחשבה טובה למעשה.
מה פשר אותו צורך של הקב"ה להקים משכן דווקא עכשיו?
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
אף שה' מצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המשכן לא שימש את ה', אלא רק היה אמצעי מוחשי שבאמצעותו תיכנס הכרת ה' בתוך כל אדם ואדם מישראל. אם כל אדם מישראל בונה את מקדש בלבו לעבודת ה', אזי מובטח שה' ישכון לא רק בלב אותו אדם אלא גם בכלל ישראל כעם.
תנא ריב"ח הדא מתנית' "ועשית כפורת זהב טהור"יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל'(יר' שקלים א,א) וראה ב'תורה תמימה' שמביא שזה בא ללמד על כל כלי הזהב(כרובים שלחן מנורה ומזבח)והקשה שעל הזהב אומרים שלא משתמשים בו בשל העגל אז איך כאן אומרים שמשתמשים בגלל העגל?ותרץ (ע"פ הגמ' בר"ה)שדווקא אדם לא יכנס בזהב כי
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים הגבאים היא ריבוי התרומות למשכן. משה רבנו מסכים לגישתם, ומפרסם הנחייה חד-משמעית ונחרצת: "איש ואישה
על צווי עשיית המשכן דרשו חז"ל (תנחומא תרומה ח) כי המשכן הוא כפרה על חטא העגל. מעשה חטא העגל הביא פרוד בעם ישראל, והמשכן בא לתקן ולאחד את עם ישראל. מעיון בצווי המשכן על חלקיו יראה כי ישנם חמשה פרטים מרכזיים המסמלים את אחדות עם-ישראל. א. הכפורת - עליה נאמר "ועשית שנים כרובים זהב מקשה