בא

נושאים בפרשה

שמותבא

החמה והלבנה ומניין הזמן (ד"ת לפרשת החודש)

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

שמותבא

פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד

התורה רצתה לשלב את חג המצות עם חג הפסח, ולהצמיד את שני החגים ליחידה אחת. לכן, נכתבו פסוקי חג המצות כהמשך ישיר לפסוקי הפסח, כציווי לדורות. כפי שאמרו חז"ל במקום אחר, "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו" (חולין ק עמוד ב' ועוד). בקריאה זהירה ומדויקת נמצא לפירוש זה ראיה חשובה מסוגיית הגמרא, ומן ההלכה.

שמותבא

חודשים ושנה בלוח העברי

מקביל לציווי "זכור" ו"שמור" על השבת, מצווה התורה "זכור" ו"שמור" גם על הלוח: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ו"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". שתי המצוות הללו - השבת וקביעת הלוח - מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.

שמותבא

"החודש הזה לכם ראש חודשים"

על אף שהתורה מתחילה למעשה במילים "בראשית ברא א-להים", רבי יצחק מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחלק המשמעותי של המצוות מתחיל דווקא בפרשתנו, בציווי "החודש הזה לכם". אמנם גם בחומש בראשית פגשנו מספר מצוות (פרייה ורבייה, שבע מצוות בני נוח, ברית מילה וכו'), אך זו המצווה הראשונה שעם ישראל זוכה לשמוע. מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה במצוות שניתנו לעם ישראל כאומה שלמה?