בספר שמות מתוארים שני מהלכים מקבילים: האחד - עלייתו של משה על במת ההיסטוריה והתפתחותו כמנהיג וכנביא, והשני - התפתחותה ועיצובה של כנסת ישראל. במעמד הר סיני נפגשו שני מהלכים אלה: עם ישראל עלה מדרגה מבחינת גיבושו ומבחינת הקשר שלו לקב"ה, ואילו משה התגלה כמי שנמצא בדרגה גבוהה בהרבה מכל האחרים, מה שהומחש היטב במחיצות שהיו בינו לבין העם במעמד הר סיני...
אנו רגילים לדבר על יציאת מצרים. נח לנו לחשוב על יציאה ממצרים. אולם, קיים גם צד נוסף, והוא - הגירוש ממצרים...
אין כללים קבועים כשאנו באים לשקול מתי יכול אדם לעזוב את פיתוחו ובנייתו העצמית כדי להשפיע על אחרים ולבנותם. יש מקרים שבהם הצורך גדול, ואז העדיפות היא שהאדם יצא וישפיע על הכלל אף על פי שעדיין לא התעצב במלואו.
"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" מה רצה הקב"ה לומר במלים "אני ה'" ולשם מה הזכיר כאן את האבות?
מדוע מתערב משה בהתנכלות של רועי מדין לבנות יתרו? האם האירועים במצרים - בגללם נאלץ לברוח - לא לימדו אותו מה סופו של מי שמתערב בריב לא לו?
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" וכי אנו יכולים *לעשות* שבת?
בפרשתינו פרשת משפטים התורה מביאה את המצוות,החוקים,הכללים אשר ישמשו את עם ישראל בבתי הדין בעת עשיית המשפט. אלא שאם נעמיק בהגדרת המילה "משפט" נמצא שהגדרתה היא - יישום החוק באופן צודק. מהות המשפט הינה ליישם את החוק...
שהמעמיק בפרשתינו מגלה שהתרומה מלאכה היא בפני עצמה....לא כל הרוצה יבוא ויתרום...
ותקח מירים הנביאה אחות אהרון את התוף. ותען להם מירים שירו לה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים ולכורה קשה ותען להם מירים משמע שהיא באה לענות להם על קושיה של הנשים ואם כן מה היה קשה לנשים שאל זה באה לענות עוד קשה אז למה להם שזה לשון זכר וצריך לאמר שהיה כאן
חינוך ר' משה פיינשטיין אמר פעם בכינוס של חינוך שפעמיים כתוב בתורה המילה "כרובים" פעם אחת בפרשת בראשית שהשם אמר שישים בגן עדן כרובים וחרב מתהפכת ובפרשה שלנו הכרובים של המשכן ושם רש"י מפרש שכרובים היינו מלאכי חבלה ופה רש"י מפרש דהיינו תינוקות ולכאורה קשה מה ההבדל ביניהם ומה הפשט כאן? אלא אומר ר' משה
לחיות את התורה כתוב בפסוק (פרק כה פסוק כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" ועיין שם ברש"י דהקשה דהרי כבר כתוב ונתת אל הארון את העדות ויש לומר שבא ללמדנו שצריך קודם לתת את הלוחות לפני ששמים את הכפורת ממעל וכן מצינו כשהקימו את המשכן נאמר ויתן את העדות אל הארון ואחר
ענווה 1) למה כל המידות של הארון הם עם חצאים פרק כה' פסוק י "ועשו ארון עצי שיטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבה ואמה וחצי קומתו" וכן פסוק יז " ועשית כפורת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה" אלא ללמדך שכל גדולתו של צדיק הוא כשהוא שבור לחצי ושיש בו ענווה (טללי
למה פרעה לא ביקש ממשה שהצפרדעים יפסיקו מיד?
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
לאחר חטא העגל, מובאת בפרשתינו התדיינות חריגה שאין כמותה בתורה ובנביאים בין משה לה' ובמסגרתה מבקש משה מה': "הודיעני נא את דרכיך"...
בפרשה מסופר על שבירת הלוחות, משה יורד מהר סיני עם הלוחות בידיו וכאשר הוא רואה את עגל הזהב הוא זורק אותם ומשברם. והרי משה ידע על מעשה העגל עוד לפני שירד מהר סיני ולמה כל-כך הזדעזע כשראה את העגל? אלא שבתחילה היה משה סבור כי יצליח לתקן את בני ישראל, שיכירו מיד בחטאם ויחזרו בתשובה, כך שיוכל עוד לתת להם את הלוחות. אך כשראה את המחולות סביב העגל, שהם עוד שמחים בחטאם, נתייאש מכך ולא ראה כל תקווה לתקנם ולכן נזדעזע ושיבר את לוחות הברית...
בתחילת הפרשה יש את הפסוק: "ואתה תצווה את בני ישראל..." מדוע לא נזכר כאן שמו של משה כמו בכל שאר הפרשות? ויותר מכך, שמו של משה לא מופיע כלל בכל הפרשה כולה!? ברוב הפעמים יום ז' באדר - יום פטירת משה רבינו חל בשבוע בו קוראים את פרשת תצווה, ולכן החסיר ה' בכוונה את שמו של משה מפרשה זו על מנת לרמוז על מיתתו...
שלושה מפתחות לא נמסרו והם בידו של הקב"ה בלבד. ואלו הם, מפתח של חיה (יולדת), שנלמד מהפסוק "ויפתח ה' את רחמה", מפתח של גשמים, שכתוב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", ומפתח של תחיית המתים, שכתוב "בפתחי אני את קברותיכם". וזהו מה שנרמז בפס', "פתוחי חתם קודש לה'", ראשי תיבות חת"ם הם: חיה, יולדת, מטר, ושלושת המפתחות האלו הם קודש לה' ורק הוא יכול לפותחם...
מהפסוק המתאר את התפארת וההדר שבבגדי הכהונה אפשר להסיק שליהדות יש יחס חיובי ליופי ולאסתטיקה, לפחות בכל הנוגע למקדש. אלא שלעניין היופי וההדר נראה שיש שני פנים.
אף שה' מצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המשכן לא שימש את ה', אלא רק היה אמצעי מוחשי שבאמצעותו תיכנס הכרת ה' בתוך כל אדם ואדם מישראל. אם כל אדם מישראל בונה את מקדש בלבו לעבודת ה', אזי מובטח שה' ישכון לא רק בלב אותו אדם אלא גם בכלל ישראל כעם.
ועשו ארון עצי שטים - בניגוד לציווים על שאר הכלים ("ועשית שלחן", "ועשית מנרת זהב" וכו'), מדוע ציווי עשיית הארון נאמר בלשון רבים?
מכל ג"ן המצוות החשובות בהן משופעת פרשת משפטים בחרה התורה לפתוח בענין העבד העברי, שלפי חז"ל מדובר באדם שנמכר ע"י בי"ד בגניבתו. וכי לא ראוי היה שהתורה תפתח את פרשת משפטים באנשים חיוביים יותר, כגון גומלי החסדים המקיימים את מצות "אם כסף תלוה את עמי", או בשומר חינם העושה חסד עם חברו?
פרשת יתרו מסיימת בהלכות הקשורות למזבח.לכאורה המשכה הטבעי הוא פרשת תרומה, העוסקת בבניית המזבח והמקדש. וכמו כן, מה ראה הקב"ה לצוות דווקא על המשפטים באמצע מעמד הר סיני, לפני סיום כריתת הברית עם בני ישראל?
וכי היה צורך למשה ביתרו כדי להבין שהוא לא יוכל לבדו לשפוט את כל העם? וכי משה לא יכול היה להגיע למסקנה בצורך זה בכוחות עצמו?
מדוע התורה מספרת על בואו של יתרו דווקא כאן? הרי ההמשך הטבעי של יציאת מצרים הוא מעמד הר סיני ופרשת בואו של יתרו נראית שולית וקוטעת את הרצף. תמיהה זו גדולה במיוחד לפי הדעה במכילתא שיתרו בא רק לאחר מעמד הר סיני...
האמנם חשש ממלחמה עם הפלישתים היא המניע את ה' לבחור בדרך המדברית הארוכה והקשה? עד כמה יש קשר בין נימוק הקרבה הגיאוגרפית לארץ פלישתים לבין החשש ממלחמה?
חובתו של אדם מישראל היא למצוא לו "מקום" משלו, בו יכה את שורשיו, בו יבנה את בניינו-שלו, בניין בעל יסודות איתנים. רק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם כל ימיו יהא נע ונד, יגלה לבסוף כי יצור תלוש הוא, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולו? מקום אחד.
משפחת יעקב שירדה למצרים הייתה משפחה קטנה אך איכותית מאוד. לאחר מאתיים ועשר שנים, ששים הריבוא שיצאו ממצרים היו אומה גדולה, בעלת רכוש ונכסים רבים.צירופה של כנסת ישראל בגלות מצרים מתבטא בשלושה תחומים עיקריים.
כשיש חברה חזקה המבוססת על ערבות הדדית ושמירה על כבוד האדם בתוכה, יש "מזוזות" חזקות, עליהם ניתן להשעין את המשקוף.
פרשת וארא היא חלק מסדרה של חמש פרשות (שמות-יתרו) המתארות את ראשית דרכו של עם ישראל, יציאת מצרים וקבלת התורה. מה שמייחד את פרשתנו מארבע הפרשות האחרות הוא דווקא מה שאין בה.
האם קצר הרוח והעבודה הקשה הם שני טעמים, או טעם אחד לשאלה מדוע לא שמעו אל משה. ואם טעם אחד הוא: מה גרם למה? קוצר הרוח לעבודה קשה, או העבודה הקשה לקוצר הרוח?
במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהתהליכים שהם עוברים מתוארים באריכות: עם ישראל, שיוצא ממצרים והופך לעם; ומשה רבנו, שהופך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל ומה שאירע למשה רבנו.
מהיכן מוכר לנו פרעה כדמוקרט המבקש את הסכמת עמו לשעבוד ישראל? מדוע בכלל הוזקק פרעה להסכמת עמו כדי להעביד את עם ישראל? ולמי ביקש פרעה להתחכם?
תנא ריב"ח הדא מתנית' "ועשית כפורת זהב טהור"יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל'(יר' שקלים א,א) וראה ב'תורה תמימה' שמביא שזה בא ללמד על כל כלי הזהב(כרובים שלחן מנורה ומזבח)והקשה שעל הזהב אומרים שלא משתמשים בו בשל העגל אז איך כאן אומרים שמשתמשים בגלל העגל?ותרץ (ע"פ הגמ' בר"ה)שדווקא אדם לא יכנס בזהב כי
על הקשר שבין צדק לבין מצוות שאינן ניתנות להבנה - הרב עמיטל זצ"ל
האם הקב"ה צריך לבקש מהעם שישאלו כלי כסף וכלי זהב ממצרים? האם אין דרכים אחרות לקב"ה, להשיג "בכוחותיו" את הכסף, ובכך לא יעבור על הבטחתו לאברהם?
"העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלקים וברד ואשלחה אתכם" מדוע היו קולות במכת הברד ומדוע פרעה כה נרעש מהם ומפרט את רצונו בהפסקתם?
אומר רש"י: כתוב "אשר צוה ד' את משה" ולא "אשר צווה אותו משה", אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואח"כ משכן וכו'. אמר לו משה, בצל א-ל היית? כי בודאי כך צוה לי הקב"ה וכן עשה, המשכן תחילה ואח"כ עשה כלים. וקשה,
מעירים על כך חכמי ישראל: בכל המקרא מופיעה רק פעמיים המילה "ולהורות" (בפרשתנו, ובפרשת שמיני (י, יא) נאמר "ולהורות את בני ישראל"), ענין זה (שמופיע רק פעמיים, ודוקא בפסוקים אלו) צריך להנחות כל אדם מישראל שאם נתקיים בו "ולהורות נתן בלבו" - זאת אומרת אם חנן אותו ד' בחכמה ובדעת - אל יחזיק זאת לעצמו