התנדבות מתוך קושי
היתה בעם ישראל נחישות בלתי מתפשרת, שאחרי האסונות הגדולים שהוא חווה –הוא רוצה השראת שכינה!
ויקהל
נושאים בפרשה
הערגה למקדש והחשש מבניינו במהלך הדורות
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
משכן התיקון והתשובה
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
המבוא לתיאור עשיית המשכן: שני "עמודי התשתית" למלאכת המשכן
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב - הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים - להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
הבאת נדבת המשכן ותיקון חטא העגל
מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?
מעורבות ישראל במשכן
מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה. מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת.
"וכל אשר נדבה רוחו" – על מעשה וכוונה
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
ויקהל – דיוק בפרטים
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים הגבאים היא ריבוי התרומות למשכן. משה רבנו מסכים לגישתם, ומפרסם הנחייה חד-משמעית ונחרצת: "איש ואישה
הנשיאים ותרומת המשכן
א. מצוה מן המובחר או זריזין מקדימין למצות - מה עדיף? ב. חיוב נתינת הצדקה 'לפי ממון' הוא חובת הגברא, שבעל הממון חייב להפריש צדקה מנכסיו יותר מאחרים, או חלוקת-נטל הוגנת בין העשירים והעניים . א. על הפסוק: "והנשיאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים וכו'" כתב רש"י: "והנשיאם הביאו - אמר רבי נתן: