העיר הנצי"ב שלכאורה המקרא היה צריך להיכתב באופן זה: "ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני ויתן אל משה שני לוחות אבנים" למה נכתב נתינה לפני ככלותו? ותירץ שמה שנכתב בפסוק דוקא כך, כדי ללמד שגם ה"כילה לדבר אתו" זה עצמו מתנה, מתנה זאת מתבטאת בכך שמאותו יום לא יהיה נצרך לעמול ולחזור ולשנן כדי שלא
מה פשר הלשון "הקרב אליך"? משה שזכה לעלות להר סיני לקבלת התורה, זכה לכתרה של תורה, אהרן ובניו זכו לכתר כהונה, אמנם כתר כהונה אינו חשוב כמו כתר תורה שחשוב יותר מכתר כהונה ומכתר מלכות, לכן אחרי שרומם הקב"ה את כחה של תורה יותר מכחה של העבודה אמר למשה "הקרב אליך את אהרן אחיך", שתהא
מפרש רש"י: "לכפר על עזות מצח שנאמר ומצחך נחושה", אפשר לפרש ענין זה של ציפוי הנחושת בצורה הפוכה: המזבח וציפויו באו לרמז על כך שהאדם צריך להעיז פנים בזמן שהוא מגיע למזבח, שכן יכול אדם להשתמט מלבוא להקריב את קרבנו מפני הבושה, כדי שלא יראו אותו וידעו שחטא, ולכן מרמז הפסוק כשאומר "נחושת", שיהא עז
"המשפטים" - כותב בעל הטורים שראשי תיבות הן: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. וכן מצאנו בחז"ל , ששיבחו את הפשרה שבאמצעותה ניתן לעיתים למנוע שבועת שקר, לזות שפתיים, טעות בפסק הדין וכד'. (נשלח ע"י מאור צוברי)
דבר נפלא אומר החפץ חיים על פסוק זה: ומה ההר שאין בו דעת ואיננו מרגיש כלום, מכל מקום נתקדש ע"י קבלת תורה, עד כדי כך שהוזהרו כל ישראל מנגוע בקצהו, קל וחומר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם שלמד את התורה גופא (ולא כמו ההר), שיש בו דעת ומרגיש בעלבון, על אחת כמה וכמה
אומרת המכילתא: לא בשעה זו בלבד ילחם לכם, אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. מבאר ה"משך חכמה" מכילתא זו, שכעת באו בנ"י בטענה ובתשובה ניצחת לד' "למה הוציא אותנו ממצרים?!" ועל זה צריך ד' מן הדין ללחום בעדם ולגאלם, אבל במקרה שלא תהיה להם טענה כזו נגד ד', לכאורה לא ילחם בעדם ויגאלם, בגלל דבר
דורשים חז"ל : משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה. מבאר הרב משה צבי נריה זצ"ל דרשה זו, שיש שני פנים למאמר זה: האחד, אפשר לו לאדם שיעמוד סמוך לגאולה ואף על פי כן יש להזהירו על עבודה זרה. והשני, אפשר לו לאדם שיהיה עוסק עדיין בעבודה זרה ואף על פי כן יהא
הרב שמואל מוהליבר, מראשי תנועת חובבי ציון ומאבות הציונות הדתית, נשאל פעם שאלה: מדוע היה צריך שני שליחים (משה ואהרן) שיוציאו את בנ"י ממצרים, וכי לא מספיק שליח אחד? השיב ר' שמואל שגם בגאולה העתידה יעמדו לישראל שני משיחים. בתחילה משיח בן יוסף ואחרי כן משיח בן דוד, אמרו לו כמה מן המסובים: גם שם
מעירים על פסוק זה חכמי ישראל: בפסוק לא נאמר "וכאשר יענו אתו כן רבה וכן פרץ", אלא נאמר "כן ירבה וכן יפרץ" בלשון עתיד, מכאן נמצאנו למדים שהתורה אינה מדברת רק על בנ"י שבמצרים אלא על ישראל שבכל דור ודור, בכך נתן הקב"ה הבטחה מפורשת לעם ישראל שלא יירא ולא יפחד משונאי ישראל וככל שיוסיפו
כתוב בפרשת תרומה (שמות כה, ב) "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". רש"י (שם) אומר "לי" לשמי. וצריך להבין מה מיוחד בתרומה שצריך לשמה?
על הפסוק "חמישה בקר ישלם תחת השור", שמדבר כזכור על גנב שטבח או מכר, אומר המדרש: "הדא הוא דכתיב- 'איש אחד באלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי'." לכאורה הקשר תמוה.
מסופר באבות דרבי נתן,שמשה ירד מההר והנה הוא רואה את עם ישראל עובד עבודה זרה אמר משה "כתוב בלוחות לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני והללו עובדים את העגל,לכן לא אתן להם את הלוחות!" מיד קפצו עליו שבעים הזקנים ואמרו לו תביא את הלוחות אמר להם משה מכיוון שכתוב לא יהיה אלוקים אחרים וכו' לא אוכל לתת הלוחות
וחשוקיהם כסף - העוגן ורב החובל (ד"ת לשבת תרומה) על המתח שבין התקדמות לשמירה על הקיים... , שני ספורים על רבי שלמה מרדמוסק
איתא במדרש שמשה רבינו בקע את הים בשם אדנות ושם הויה. רמז נפלא לכך מהכתוב באותה בקיעה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" (פ' בשלח). מי שצריך שיעזר במחשבון. "הרם את מטך"- הרם כל אות מהמילה "מטך" אות אחת למעלה: "מ"->נ,"ט"->י ,"כ"->ל = ני"ל = בגימטריא=90. "ונטה את ידך"- נטה, היינו
המיילדות העבריות חרפו את נפשן ועשו מעשה גדול ועל כך הקב"ה היטיב עימם ויעש להן בתים, בתיי כהונה לויה ומלכות. נשאלת השאלה איזו המידה כנגד מידה יש כאן? מה הקשר בין המעשה לשכר? עונים, שפרעה גזר רק על הזכרים. אם חלילה גזירתו הייתה מתקיימת היו נשארות בעם ישראל רק הנקבות שהיו מתחתנות אם מצרים או
איתא במדרש "מפני מה נכשלו המרגלים בחטא המרגלים? מכיוון שהימים ימי ביכורי ענבם וזהו שכתוב: 'ותצפנהו שלושה ירחים'" נשאלת השאלה הגדולה מה הקשר. עונים המפרשים על המדרש: ביכורי ענבם - קח אות אחת קודם (ביכורים- מוקדם) למילה ענבם (חסר יו"ד),לדוגמא: ס' במקום ע' (שס' אות אחת קודם לע' של ענבם) מ' במקום נ' וכן הלאה,
ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים : (שמות, ח', ב') רש"י: ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות... מובא ברש"י: צפרדע יחידה עלתה מהיאור, לבדה, בודדה, אבל בעזרת מכות המצרים נוספו לאחת
כאשר ברח משה ממצרים לאחר שהרג את האיש המצרי, ברח למדין ושם חבר ליתרו כהן מדין ואף התחתן עם בתו, ציפורה. מדוע החליט משה להתחבר דווקא ליתרו שבאותו זמן היה כהן של עבודה זרה? מסביר על זה רבינו בחיי שמשה היה בורח מפני פרעה, והיה ירא שפרעה ירדוף אחריו וינסה לגלגל עליו עלילות ולתפוס אותו
במדרש רבה לפרשת "פקודי" (פרשה נ"א) מסופר על החשד שחשדו במשה מששכח לאן נעלמו 1775 השקלים. "משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה: אלה פקודי המשכן - כך וכך יצא על המשכן עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וה' וע' שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים הגבאים היא ריבוי התרומות למשכן. משה רבנו מסכים לגישתם, ומפרסם הנחייה חד-משמעית ונחרצת: "איש ואישה
"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר". שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל ממחישה בצורה החזקה ביותר את שבירת הקשר והחיבור בין ישראל לאביהם שבשמים. החטא הוליד משבר נורא במערכת הקשרים בינינו לבין הבורא. לכן מובן, מדוע משה שבר את הלוחות, ולא הסתפק
השבת, פרשת תצוה, קוראים את פרשת זכור, לקיים מצות עשה מדאורייתא, של זכירת מעשה עמלק. ההבחנה המהותית בין עם ישראל לעמלק נעוצה בנקודה הזו - עמלק בתחילה, שולט ומצליח, אך בסופו של המאבק עמלק מתמוטט לחלוטין, בעוד שעם ישראל, גם אם בתחילת המאבק נראה כמפסיד, אך בסיומו של המאבק ייצא כמנצח. וכך כותב ה'שפת אמת':
בפרק כ"ה, ישנו פירוט של כלי המשכן: ארון - "ועשו ארון עצי שיטים" (כה, י), שולחן - ועשית שולחן עצי שיטים (כה, כג), והמנורה - "ועשית מנורת זהב טהור (כה, לא).בפרק זה, כל כלי מיוצג באופן נפרד ועצמאי. בפרק כ"ו, התורה קובעת את המיקום של כל כלי וכלי, ואגב זה מדגישה את הקשר והזיקה בין
אומרת המשנה במסכת "בבא קמא" (דף מ"ד עמ' ב'): "שור האשה, ושור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה". ומסבירה הגמרא מהיכן לומדים דין זה: "תנו רבנן: ''שור' 'שור' - שבעה (רש"י: "שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם") - ומוסיפים התוספות: "אחד לגופו ועוד
בתחילת פרשת יתרו, מגיע אורח למחנה ישראל, יתרו, ומתחיל לחלק עצות כיצד לנהל מערכת משפט - "ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך.. עתה שמע בקלי איעצך.. ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות יח). על אף חכמתו הנשגבה של משה רבנו, שבגללה זכה לקבל את
הפסוק אומר שמשה רבנו "לקח את עצמות יוסף עימו". אפשר לשאול על העניין שתי שאלות. האחת היא, מדוע מוזכרות דווקא עצמות יוסף? והלא יוסף חי במצרים בתקופה שבה חנטו את המנהיגים לאחר מותם. גופו של יוסף נחנט ע"י המצרים וברור שלא רק עצמותיו נשארו אלא גופו כולו נשמר. מדוע אם כן נאמר שנלקחו דווקא "עצמותיו"?
בעולם הזה ייסורים רבים. מחלות, קשיי פרנסה, בעיות ביטחוניות וכלכליות, קשיי החינוך. האופטימיות "אין ייאוש בעולם כלל" נובעת מתפיסה, שלאחר כל ירידה תגיע העלייה המשמחת. להתאזר בסבלנות ולא לקוות כל העת ל'שלום עכשיו'. מדוע שירי קודש רבים, מתחילים בטון שקט ולאחר מכן הניגון עובר לטונים גבוהים יותר? הניגון מסמל את תהפוכות החיים שעובר האדם. ישנם
" 'והיה לכם למשמרת' - מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו...נתן להם הקב"ה שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר
כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים מקיים משה את בקשתו של יוסף (שמות י"ג י"ט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אל-הים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה אתכם". ועל כך אומר רש"י: "והעליתם את עצמתי מזה אתכם - לאחיו השביע כן, למדנו שאף כל עצמות השבטים העלו
"ויהי בשלח פרעה את העם". כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ"ב ב'):"רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות". ואומר רש"י: "רדו שמה - ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו". ואכן, "ויהי בשלח פרעה" שווה 726. "את העם" שווה 516. ההפרש הוא 210. בסיומם
"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". מכאן שיש שני מונחים שונים: שאלה ואמירה. הפועל 'אמר' אין משמעו שאלה, אלא קביעת או הבעת טענה, בדרך של תשובה. בפסוקים אלו הבן שואל ואביו אומר תשובה. הבחנה פשוטה זו מעוררת קושיה: כשהתורה מציגה את הדו-שיח של הבן
בפרשתנו, מתנהל דיון בין הקב"ה למשה, בדבר מינויו של משה למנהיג. בפסוק י', ה' מצווה את משה "בא דבר אל פרעה מלך מצרים, וישלח את בני ישראל מארצו". משה נשלח אל פרעה לשכנע אותו לשחרר את עם ישראל מארץ מצרים. בפסוק יב' משה מעלה חשש באומרו "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה,
כאשר הקב"ה התגלה לעם-ישראל במעמד הר-סיני הוא התגלה ע"י ירידה וצמצום, כמו שכתוב "וירד ה' על הר-סיני" ירד הקב"ה מהאחדות האלוקית שה' אחד ושמו אחד להתגלות בשתים, כמו שדוד המע"ה אומר בתהלים "אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי"(תהלים ס"ב, י"ב) הקב"ה התגלה בשתי לוחות, התגלה בשני רבדים של מצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום.
בסיום תיאור מלאכת המשכן הצטווה משה להקים את המשכן ולשים בתוכו את כליו. לגבי חלק מן הכלים - השולחן והמנורה - הצטווה משה להתחיל את פעולתם: "והבאת את השולחן וערכת את ערכו והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (מ, ד), בעוד שלגבי מזבח הקטורת נאמר רק: "ונתתה את מזבח הזהב לקטורת לפני ארון העדות" (שם,
רמב"ן הקדמה לשמות: והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם
א. מצוה מן המובחר או זריזין מקדימין למצות - מה עדיף? ב. חיוב נתינת הצדקה 'לפי ממון' הוא חובת הגברא, שבעל הממון חייב להפריש צדקה מנכסיו יותר מאחרים, או חלוקת-נטל הוגנת בין העשירים והעניים . א. על הפסוק: "והנשיאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים וכו'" כתב רש"י: "והנשיאם הביאו - אמר רבי נתן:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם... ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", משה רבינו מכנס את בני ישראל לומר את ציווי הקב"ה שיעשו לו משכן, שכביכול עוזב הקב"ה פמליה של מעלה ובא לדור עם פמליה של מטה, ולשם כך מקהילם בהדגשה על אחדות וקירוב
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יקוק לעשת אתם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליקוק כל העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת: רש"י: ששת ימים הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:
חטא העגל הינו תמוה ביותר! קשה להבינו בכלל, אך במיוחד כאשר מדובר ארבעים יום לאחר המעמד האדיר של מתן תורה, חודשים ספורים לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בדור שראו את הניסים והנפלאות עד שהגיעו להישגים רוחניים יותר מגדולי הנביאים? מאידך, לאחר תפילותיו ותחנוניו של משה רבינו, הקב"ה סולח לעם ישראל מבלי להעניש כמו בחטא
"כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה, ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו. אמת כי אתה הוא יוצרם, ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודן\ם"- ברוב טובו המציא לנו הקב"ה דרכים להיפטר מעוונותינו, ישנם מעשים שבתשובה גרידא הם נמחלים ומתכפרים, וישנם הזקוקים לעונש כי להסירם, כשאחד מהם הוא עונש