ושכנתי בתוכם
כיצד ייתכן להעלות על הדעת שהקדוש ברוך הוא, מלא כל הארץ כבודו, שאין מחשבה תפיסא ביה כלל, שאין לו דמות ולא סוף וקץ ותכלה – ישרה שכינתו בבית אחד?!
תרומה
נושאים בפרשה
בין הנהגת המלאך לציווי על בניית המשכן
חמש הפרשות האחרונות של ספר שמות העלו לא מעט שאלות. המרכזיות שבהן עוסקות במטרת הפירוט הרב של אופן בנית המשכן וכליו בפרשות תרומה ותצווה, בחזרה לכאורה על פרשות הציווי של פרשות בתיאור הביצוע בפרשות ויקהל פקודי, וכן על מקומה של פרשת כי תשא בין שתי יחידות הציווי על בנין המשכן וביצועו.
"ועשית בדי עצי שיטים…בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו"- למה לא יסורו?
מה לא להוציא את הבדים מהטבעות? למה להשאיר את המקלות שבהם נושאים את הארון לעולם? גם לאחר שעם ישראל היה בארצו ובנחלתו, וכבר נבנה המקדש- לא הוסרו הבדים מהארון! למה התורה אוסרת עלנו להסיר את הבדים מהארון? מה הם מסמלים?
האדם בונה את העולם
הפער המשמעותי בין המקדש לבין המשכן נעוץ כמובן בכניסה לארץ. הכניסה לארץ מבטאת באופן מובהק מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. בין מצב שבו ה' מבצע פעולות במקום האדם, למצב שבו האדם עצמו צריך לטרוח בביצוע הפעולות, חורש וזורע.
האדם בונה את העולם
הפער בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ בא לידי ביטוי גם בפער שבין המשכן למקדש. במשכן, ה' אכן השכין את שמו. אולם במקדש, ה' מצפה מן האדם שיקרב את שמו.
פרשת תרומה – "ואפילו במילי דשטותא"
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". (שמות כ"ה ב) מפשט הפסוק ניתן ללמוד שאפשר לקחת לעבודת ה' מכל אדם שיש לו רצון אמיתי לכך. על פי הדרש, אפשר להפיק תועלת מכל דבר שברא הקב"ה בעולם.
האדם בבחינת קשר
הבעל שם טוב מסביר את הקשר שלנו לפסוק, "ועשית את-הקרשים, למשכן, עצי שטים, עמדים"