האמת שמאחורי הגמגום

משה היה כבד פה וכבד לשון. בעיניו, היווה מום זה מכשול רציני למנהיגות. מחסום טבעי, שאינו מאפשר את קבלת השליחות האלוקית. הוא אף מעלה טענה זו באוזני האלוקים עצמו, בעת ההתגלות בסנה, במדבר: בי ה’ , לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי.

הטענה הגיונית. וכי מסוגל הגמגמן להלהיב בדבריו המקוטעים את לבם של מזי רעב מיואשים? האם בכוחו להדליק בנשמתם את ניצוץ התקווה בגאולה הקרבה והולכת? ואף אם העם יקבל – בדרך כלשהי – את דבריו, כלום יתפעל פרעה הגאה והאכזר מ”עוצמת” דברי האיש, שאינו מבטא משפט שלם כראוי? האם ישמע לו וישחרר את נתיניו המשועבדים?

המציאות הקשה זועקת למנהיגות מסוג שונה, למנהיגות כריזמטית, המסוגלת להוביל עם שלם בפיה.

תשובת האלוקים על טענה זו היתה החלטית: “מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש… הלא אנכי ה’ ”.

“אמר לו: אם אין אתה איש דברים אל תחוש. הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אילם מי שחפצתי… ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים תהיה כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ, בעת שתדבר שיהיו דברים נכונים שאני אהיה עם פיך”(מדרש רבה).

כלומר, האלוקים מודיעו, שהוא לא יבריא, שגם להבא ישאר כבד-פה. וכך, בכבדות פיו עליו להיאבק בפרעה ולגאול את העם. וכאן מתייצבת השאלה:

מדוע? מדוע לא ריפא אותו האלוקים? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו”דבריו יהיו נכונים יותר”? הלא הוא שם פה לאדם!

אך לא. שליחותו היא שתבעה את מומו.
האמת המוחלטת של תורת ישראל דורשת הסרת הסממנים הכריזמטיים החיצוניים מאישיותו של הגואל. לבל יאמרו הבריות, שיוצאי מצרים הלכו שבי אחר קסמי פיו, והאיש כבש את דמיון ההמון ואת לבו בכושרו הריטורי. מומו של משה היה, איפוא, סגולתה הגדולה של השליחות. גמגומו וכבדות לשונו היו חותם האמת, הטבוע בדבריו. הם הצביעו, שנקיים היו משמץ דמגוגיה מלהיבה, העלולה להטעות ולמשוך אחריה גם אנשים נבונים. כך עמדו הדברים שהשמיע משה במצרים ובסיני, בהירים ושקופים, בלא תוספת מלל צבעוני וסובייקטיבי.

ודברים אלו ניצחו עד עולם, בכוח אמיתם הפנימית.

(נערך ונשלח ע”י דניאל באבאייב מדברי הרב משה גרילק, להצלחת וגאולת עם ישראל)